ש. אני חילוני ולאחרונה ראיתי סקר שהראה שדתיים יותר מאושרים.אם הדתיים היו מתגלים כפחות מאושרים זה לא באמת משנה, כי הדתיים עושים ויתורים לאלוהיהם. אבל למה אנחנו עושים ויתורים? על איזה ערך גדול אני מקריב את האושר שלי? לחופש? הרי החופש צריך לגרום לי אושר.איך זה הגיוני שהדתיים יותר מאושרים?17,בן
ת.שלום וברכה!😄מאוד התפעלתי מהשאלה שלך! לכולנו קשה מאוד להרים את הראש מהמגזר שלנו ולהתחיל להסתכל על מגזרים אחרים כדי לראות אם אפשר ללמוד משהו. מאחל לך שתמשיך להבנות מהסתכלות על האחר, ומאחל לכולנו להצטרף אליך. מצדיע לך💂🏼♂️
שאלת א. למה לוותר על האושר שלי בגלל ערך אחר לא משנה מה הוא? ב. למה הדתיים מאושרים? הרי המשוואה היא חופש = אושר. והרי הדתיים לא חופשיים אז למה הם במחקר יותר מאושרים?
לשאלה א.מה זה אושר?😆🔍אם ננתח קצת ממה מורכב אושר. נוכל להגיד שהוא קשור להרגשת חופש, חוסר גבולות, וכיף. אבל לדעתי המניע העמוק, שעומד מאחורי האושר הוא - ביטוי עצמי. כשאני מרגיש משוחרר לרצונותי, תחושתי, שאף אחד אחר לא מפריע ומצמצם אותי, אני מרגיש בליבי את האושר הזה. וזה מניע מרכזי להצלחה וסיפוק בחיים.
⛱️אוקי אז אושר זה דבר מאוד חשוב באדם, אבל האם זה הערך היחיד? מה עם מוסר? צדק? שויון? עזרה לזולת? בגלל שכל אחד מהם מצמצם אותי בדרכו, אז אני לא מתייחס אליהם? במציאות, נראה לי שרוב האנשים בעולם פועלים היום מערכיות, ולא בגלל העסקה של תן וקח. כלומר למה אני מוסרי? לא כי זה משתלם לי בצורה עקיפה. אלא כי כולנו מרגישים שהאידאלים האלה כ"כ חשובים, גם אם לא תמיד נוחים לנו. העולם הרבה יותר גדול מכיפלי, באלי, ומרגיש לי. דרור נפשו של האדם חשובה מאוד להתפתחות שלו, ובסופו של דבר לעולם כולו. אבל יש מלבדו עוד כמה ערכים. וזה שערך האושר הוא חשוב, זה לא אומר שהוא הערך היחידי.
בין גבולות לחופש⭕💃🏼👨🏻🏫בעולם החינוך יש את הפולמוס הקבוע בין לחנך בחופשיות או לחנך במסגרת. ברורה התשובה שאף אחד מהם לא צודק. אלא התשובה איפשהו באמצע, השאלה איפה.צדדי הויכוחיתרנות: הצד לשחרר- חופש, ביטוי עצמי, כיף.הצד בעד לעשות מסגרת- התקדמות, למידה. והחסרונות, הפוכים: אם נעשה מסגרת מובילה, מעצימה ומקדמת התלמיד לא ירגיש מחובר, כי הוא לא מבטא את מה שהוא רוצה לעשות. ולכן זה יכביד עליו והוא יהיה עסוק רק איך למרוד.ואם רק נשחרר, הוא מאוד ישמח כי הוא יגלה את כל הצדדים שבתוכו וירגיש משוחרר. אבל מה שבפנים לא כ"כ התמלא. התלמיד לא יתקדם לדברים מעבר למה שהוא עכשיו. כלומר עד 120 הוא ישחק תופסת במגרש..🏃🏽♂️
🌍אם נחזור אלינו בעולם יש את אותו קונפליקט. האם אנחנו נותנים לאלוקים לנהל את חיינו וחונקים את החיים שלנו. או שיותר חשוב לנו החופש וכל דבר שבדרכו ירמס. המחנק הזה של הוראות אלוקיות מהשמים, פגע בדבר הכי חשוב לאנושות. היא עצמה.
🕍ביהדות שתי הדברים קיימים ומאוזנים להפליא.מצד אחד התורה מובילה למוסר, לערך, למשמעות, ולקדושה. ומצד שני הגבולות כדי להגיע ליעדים האלה, הם מתאימות לנפשו של האדם. הדת לא חונקת את האדם אלא באמת מכירה בכוחותיו ודואגת לתת להם את הגבולות הכי נכונים לו. אפילו בדברים הכי הכי פשוטים. וכך האדם מתעלה בכל הדרגות הרוחניות והגשמיות (ונרחיב על זה בהמשך).הסוג הזה של התלמידים יצא מהפלונטר. גם הם כבר מזמן התבגרו ממשחקי התופסת והתקדמו למקומות טובים יותר. וגם הביטוי העצמי החופש והכיף הכ"כ בסיסי קיימים בהם. אין תלמידים יותר מאושרים מאלה.🤸🏻♂️
💫סיכום בניים: נכון שיש לנו ערך מאוד מרכזי שהוא חופש, שבעצם נובע מההרגשה של הביטוי עצמי. אבל ערך אחד לא משנה כמה הוא טוב, לא בהכרח אומר שהוא היחיד. לאדם יש עוד דברים חוץ מאושר, כמו מוסר והתקדמות. ואנחנו עושים אותם בשמחה גם אם לפעמים הם גובים ממנו את מחיר החופש. בנוסף ביהדות יש דבר יחודי שמשלב בין חופש לגבולות.
לשאלה ב"תריג עתין דמלכא"👑הזוהר אומר שברובד מסוים מצות התורה אינן דברים תמוהים שאין להם הגיון. אלא הם עצות טובות ממלך העולם להכווין את האדם לחיות חיים טובים יותר.
הכוזרי מביא משל לאדם שנמצא במחסן של תרופות והוא מתחיל לספק לאנשים החולים להבריא אותם🤒. כדי להצליח הוא צריך לדעת שלושה דברים. מה המחלה, מה התרופה שלה, ומה המינון הנכון. ואם הוא לא יודע אותם, גם אם יש תרופות הם לא יעזרו לחולים לצאת מחוליים.👨🏻⚕️
הנמשל: בעולם יש הרבה כוחות, שפע, משאבים, והם ניתנו כדי לספק את צרכיו של האדם. הן בצד הגשמי והן בצד הרוחני. אם אדם, שלא מכיר את טיב צרכיו, יתן חוקים והדרכות מהם החוקים כדי להתקיים, הוא לא יצליח. כי כבר אמרנו, צריך לדעת שלושה דברים, לזהות את המחלה, להתאים את התרופה הנכונה ולדעת מה המינון המדויק. וזה הקב"ה גילה לנו בתורה בתרי"ג עצות נפלאות. ולכן היא מחיה אותנו הרבה יותר משכל אנושי, שכמה שהוא יודע, עדיין רחוק מאוד מלהבין את האוצר נפלא שיש באדם ובעולם. ורק ככה שהאדם מתנהג בשלמות הנכונה, הוא ירגיש טוב עם עצמו ויהיה מאושר.😇
🤏🏽התורה היא לא ציוויון חיצוני שחונק את האדם. אלא ההדרכה המדויקת לטבע העמוק שלו. ואם כך אין סתירה בין רצונותי ושאיפותי לבין תורה. אלא הביטוי העצמי הנכון הוא מודרך בתורה. וכמו שאמרנו הביטוי העצמי, המיוחדות שלי, הוא מה שיוצר את האושר. אז אני יכול לחיות כמו שהאנושות חושבת שנכון לאדם לבטא את עצמו. ואני יכול להיות קשוב למשהו גדול ממני, שמדריך אותי בצורה יותר מדויקת, כדי לבטא את האישיות שלי.
"אדם מחפש משמעות"👀ויקטור פרנקל הוגה דעות בנפש האדם, אחרי השואה הנוראה הסיק מסקנה חשובה. הוא גילה שבאדם יש משהו הרבה יותר מיוחד מחיה. הוא לא יכול סתם לשוטט בעולם. הוא צריך שיהיה לו את הסיבה ל-למה? כדי שהוא בכלל יתחיל לעשות משהו. לכאורה אפשר לחשוב שמשום מה יש לאדם תכונה מוזרה שהוא צריך להרגיש משמעותי כדי לחיות. בשביל זה נוכל להביא לו אפילו סתם שטויות העיקר שיחשוב שזה אמיתי. בהתבוננות יותר מעמיקה למה האדם מחפש משמעות והחיות לא. כי לאדם יש מיוחדות, תפקיד בעולם, וכל עוד הוא לא עושה אותו, הוא מרגיש רעב. זה דבר עמוק שטבוע בנו. אנחנו מחפשים דבר שימלא את החוסר הזה והוא המשמעות.
התורה לא מתחילה ונגמרת ב -"המתכון לחיים מאושרים". יש לנו שאיפות גדולות של אחדות העולם, מוסריות, רוחניות. וכשהאדם פועל, הדבר העמוק הזה שבפנים בפנים זורח מאושר.
🤏🏽כמו שאמרת אושר זה דבר חשוב באדם. אבל יש סוגי אושר, אושר ברמה גבוה וברמה נמוכה. אם נחזור לביטוי העצמי, נאמר שככול שאני יותר אבטא את עצמי אני אהיה יותר מאושר. אז יש ביטוי עצמי ברמה נמוכה, שהאדם מבטא את עצמו בצורה שטחית. זה יתן לו את האושר אבל כאן ועכשיו, ויחלוף מהר. ויש ביטוי עצמי ברמה הגבוהה יותר, שהוא עמוק ומגלה דברים הרבה יותר מהותיים באדם. אולי הוא לא מפתה כמו האושר של הכאן ועכשיו, שהוא נראה יותר תוסס ועוצמתי. אבל בטווח הארוך זה האושר האמיתי. כי הוא מוציא את הדברים הכי מהותיים, עמוקים, ונשגבים שיש בתוכנו. אז דתיים גם נהנים בכאן ועכשיו, זה חשוב. אבל הדגל שמכווין את עיקר חיינו, זה לחיות חיי ערך, חיי נצח, שבסוף הם אלו שנותנים לאדם את האושר הגדול והאמיתי.
בהצלחה רבה בהמשך הדרך⛷️אשר🤗