קראתי ספר שמבוסס על אמת לחלוטין. שלצערינו אפשר לראות את זה הרבה בחיינו היום.אדם שחקר כל כך הרבה על התורה ועך הדרך הנכונה וקרא הרבה ספרי אמונה והתחזק וצמח- והיו לו קשיים ומהם גדל ולמד והחכים.ובזכות הדברים שלמד והידע שלו התכוון ללכת לחנך ולקרב לבבות בעולם ליהדות. וברגע אחד נהרג במלחמת יום הכיפורים בהפצצה וזהו - כאילו כל מה שהשקיע ירד לטמיון.אז השאלה שאני שואלת היא למה לי/לנו להשקיע בדברים כאלו וללמוד ולנסות לגדול ולצמוח ולהתקרב לה' - אפילן בשביל לתרום לאנשים ולקרב אותם לדרך הנכונה.למה לי להשקיע בזה מאמצים כשאני יודעת שכל זה יכול להיגמר ברגע אחד?
למה דתים ללא אוהבים את הפמיניזם? וגם למה התורה/הדת שובינסטים?
היי אז המצב שלי הוא כזה, עברתי השנה לבית ספר חדש וטוב לי ברוך ה' אבל מתחילת השנה אני מרגישה שאני לא מנצלת את הזמן שלי וקשה לי לקום ולעשות משהו. כאילו נכנסתי לתוך איזה בור של עצלות ואני לא יודעת איך לצאת ממנו, זה גם יוצר לי תחושה של חוסר משמעות וזה מתסכל עוד יותר. אז אני פשוט לא יודעת איך לצאת מזה או לפחות מאיפה להתחיל כדי שאני ארגיש שזה מתחיל להשתנות...תודה לכם!
ראיתי עכשיו סרטון ביוטיוב שאומר כל מני דברים ממש מזעזעים על תורה והתורה ביחס לנשים(שנשים הם כמו צואה ועוד כל מיני) וכל זהה, עכשיו אני יודעת בוודאות שזה לא נכון כי אין סיכוי, זה פשוט לא הגיוני שהתורה תדבר ככה על נשים ובטח מישהו מחרטט אותנו אבל עדיין רואים רבנים אומרים דברים כאלה. ורציתי לדעת מה לעשות עם סרטונים כאלה- מצד אחד אני מאמינה בלב שלם בתורה ושאין סיכוי שהיא כזאת דוחה(סליחה על התיאור אבל זה מה שראיתי בסרטון) מצד שני- ראיתי את מה שראיתי וראיתי מה אנשים אומרים אז אני לא יודעת מה לעשות ואני מרגישה ממש רע עם זה.
יש ערך לתרומת כספים? אם כן, למה?אני בת 17 ולא מרוויחה מי ישמע....
תודה על הכל, באמת ממש מעריכה!!אחותי הגדולה גרה אצל אישה מבוגרת מגיעה לפעמים באמצע השבוע לקחת אוכל ובסופי שבוע, אח שלי הגדול התגייס והוא לא נמצא הרבה בבית, אחותי בי'ב ולא ממש מתייחסת אלי ויש לי אחות קטנה שכל היום במסכים ותמיד רק מרגיזה בכל מקרה אין לי ככ עם מי לדבר ואני מרגישה ככ בודדה ולבד קשה לי ולאמא שלי יש מספיק צרות וגם אבא שלי לא בנאדם לשחנשיםופחות בא לי לדבר עם חברות שליאני לא יודעת עם מי לדבר..
הקורונה שיבשה אותי. אבדתי את כל ההרגלי למידה.לא מסוגלת לשבת שיעור שלם. משתעממת בשניות. ממצה הכל בטיל. שנה שלימה בלמידה מרחוק הרחיקה אותי כל כך.לא מתרכזת והחומר לא נכנס בשום מקצוע. עזרה?
אני כבר הרבה זמן חושבת על אולי לעשות נזם והתייעצתי קצת עם ההורים ואמרתי לחברות אבל לאף אחד לא היה משהו ברור להגיד לי.. השאלה היא האם מבחינת ההלכה יש בעיה לעשות דבר כזה, זה משהו לא רגיל בנוף ;) ומבחינה של קטלוג, אנשים מבוגרים אומרים שזה מראה על זילות ורחוביות למרות שאני חושבת שזה דווקא עדין ויפה.. קיצור אני ממש מפחדת שזה יגרום לאנשים שמכירים אותי (ושיכירו) להסתכל עליי כאל משהי קצת ערסית (אפשר לומר).. או לחשוב שפתאום "הדרדרתי". וגם כמובן כשאני אצא לדייטים וכו', אז זה יגרום לבחורים להתבלבל מצד אחד בחורה דוסית ומצד שני נזם... הגורם השלישי להתלבטות זה מבחינת גיל בגלל שאולי אני צעירה אני לא חושבת מספיק על ההשלכות.. שזה נשאר לתמיד ולא ייסתם ואני מפחדת להחליט על זה בגיל כל כך מוקדם... בנוסף ההתלבטות היא מסיבות טכניות (לא יפה, למרות שאמרו לי שיהיה לי ממש יפה..או לא נוח, כואב..) בקיצור אשמח לייעוץ.
יש לי קשב וריכוז אבל עד עכשיו פשוט נלחמתי כדי לא לקחת ריטלין. אבל עכשיו אני כבר מבינה שאני צריכה לקחת, בכל אופן אני אשמח לטיפים מה לעשות כשנכשלים ... אני כבר באמת מיואשת אני חורשת למבחן , עושה את אותה שאלה ואני פשוט לא מצליחה להתרכז, מוציאה 30 במבחן . זה כבר ממש מייאש ומתסכל..
אני מרגישה שמצפים ממני כל הזמן, לנצח במשחקים, להצליח במבחנים וכו, ולפעמים זה מעצבן כי זה יוצר אצלי פחד מההפסד- ובסוף זה לא משהו רע ולא משהו שאמור לקרות. אני נחשבת חכמה ובסוף אני גם כן טובה בכל המשחקים וכאלה אבל אז ברגע שאני מפסידה או מקבלת במבחן אחד ציון נמוך, אני סוג של מתביישת בזה, אני מנסה להראות שהכל כרגיל אבל אני מרגישה איזושהי מועקה כזאת. ברור לי שאין אף אחד מושלם וכל זה ואני גם משדרת לעצמי שאין מה להתבייש וכל זה, אבל בכל זאת זה מעצבן...
איך מפתחים ביטחון עצמי? ואיך מגיעים למצב שלא אכפת לך מה אנשים חושבים עליך? (כי אנחנו לא עושים שינוי ולא נהיים מי שאנו באמת.) איך אפשר להיות שלם עם מי שאתה? ואיך אפשר לחזק מישהי לאהוב את איך שהיא נראית, את המראה שלה.