ש.
אהלן! תודה רבה על המיזם הזה. בטוחה שאתם מצילים הרבה מאוד נפשות.יש לי חברה, אני מגדירה אותה ב"ה חברה טובה ואני ממש שמחה שזכיתי להכיר אותה אבל לפעמים יש סיטואציות שיש בהם שתיקה מביכה ומעיקה כזאת. שמעתי פעם שכשאתה נמצא ליד מישהו ויש ביניכם שתיקה ואתה לא מרגיש מובך אז זה אדם שממש נוח לך איתו. עכשיו זה לא שלא נוח איתה, אני מתה עליה אבל אני לא יודעת מה לעשות עם השתיקות האלה. מרגישים שהם כבדות כאלה ומעיקות וזה לא כל כך נעים. אשמח שתעזרו לי. תודה רבה!בת __
ת.
שלום!אני מזדהה מאוד עם השאלה שלך. כולנו חווים פחדים וחוסר נעימות ממצבים שונים בחיים.הקושי שאת מתארת הוא קושי ביחס לשתיקות, אבל שימי לב שדיברת על הקושי הזה דווקא דרך קשר שיש לך עם חברה ספציפית, שאיתה השתיקות לא נעימות.אני מציע לך לברר עם עצמך:
האם את באמת שותקת לידה יותר מהרגיל?
או שזה כן רגיל, רק שהיא ספציפית גורמת לך להרגיש לא בנוח עם זה?
את יכולה אולי לשים את האצבע על עוד מפגשים מהחיים שלך שאת חווה בהם חוסר נעימות מהסוג הזה, או מסוג דומה לזה?
אם כן, מה משותף להם?
בדברים הבאים אני אנסה קצת לחשוב איתך בקול על למה יש לנו פחד משתיקות.
אור וחושך, סדר וכאוס
הפחד משתיקות קשור לזה שהחיים שלנו מתנהלים כל הזמן בשני מישורים: המרחב המסודר, המואר והמובן, והמרחב של הלא נודע.למרחב המסודר שייכות הסיטואציות המוכרות לנו: קל לנו מבחינה נפשית להתמודד איתן, כי אנחנו רגילים אליהן וחווים בהן תחושת ביתיות: ויש לנו בטחון שנדע להתמודד איתן בעזרת הידע שנמצא בזיכרון שלנו.ולעומת זאת, עיקר הפחד והאיום שאנחנו חווים בכל מיני מצבי חיים לא נובעים בעיקר מקושי מיוחד שיש בהם, אלא בעיקר מפני תחושת הזרות וחוסר ההיכרות שלנו איתם. כמו להיכנס למנהרה חשוכה ולהתחיל לגשש את הדרך החוצה.ובאופן כללי יותר, כל חוויה של הבנה והתמצאות היא חוויה של סדר ובהירות, וכל חוויה של ערפול ותעייה היא חוויה של המרחב הלא נודע.
שני הממדים של המפגש
כל מפגש שלנו עם אדם אחר כולל בתוכו שני ממדים נפרדים. כל אחד מהממדים האלו חשוב כדי שיווצר בינינו קשר ומפגש. ממד אחד הוא הממד הגלוי, שמקשר בינינו ויוצר את המפגש ע"י שיחה, והממד השני הוא הממד הנסתר, שהוא העולם הרגשי שמתנהל בתוכנו כל הזמן במקביל. הרגשות שלנו נענים למפגש ומשתנים ביחס אליו, וזה לאו דווקא בא לידי ביטוי במילים שאנחנו אומרים במפגש.
שני הממדים האלו מקבילים בהתאמה לשני המרחבים הכלליים שחיינו מתנהלים ביניהם: התחום המובן והביתי, והתחום החשוך והמעורפל יותר.כשאנחנו משוחחים, אנחנו מתמקמים בצד המוסבר והנורמלי של המפגש: אנחנו נותנים ביטוי מוגדר ובהיר למחשבות ולרצונות שלנו, וזה עוזר גם לנו וגם למי שאנחנו נפגשים איתו להרגיש שהוא נוטל חלק בחוויה מובנת ומוכרת וממילא מאפשר תחושה של נינוחות.
לעומת זאת, נסי לתאר לעצמך שני אנשים שיושבים להיפגש, אך כלל לא מדברים ביניהם.
האם לא קרה פה כלום?
האם הם לא נפגשו?
השיחה היא הנורמליות של הפגישה וההתפתחות שלה. היא האחיזה במפגש, היא היכולת להביא אותו לידי ביטוי ולהבהיר אותו, אבל היא לא עצם המפגש. מתחת לפני השטח, לפני, אחרי, ותוך כדי המילים שאנחנו אומרים, שם מתרחש הדבר האמיתי.
שתיקה: לפסוע אל תוך הלא נודע
כשאדם שותק בשעת מפגש, אפשר לראות את זה כ'תקלה טכנית': פשוט נגמרו לו המילים. הוא רק צריך קצת זמן לנשום אוויר, להתרענן, עוד רגע הוא יחשוב על נושא שיחה חדש ויחזור למפגש. כשמסתכלים על זה ככה, השתיקה היא רגע מתוח, מאולץ, ובלתי נסבל שקוטע את השטף של המפגש: וממילא מובן שהוא ייצור מועקה.אבל אני מציע לך דרך אחרת להסתכל על זמני השתיקות. השתיקה היא היכולת להרפות מהרובד הנגלה של המפגש, ולשהות ברובד הפנימי שלו: והיא מזכירה לנו ולפרטנר שלנו שיש פה לא רק שיחה, אלא שני בני אדם שכל אחד מהם הוא עולם שלם של רגשות ומחשבות, שההתרחשות המרכזית מתחוללת בתוכו.
הצורך להיות מוסבר
כמו שהזכרת, נהוג לומר שכשמרגישים בנוח עם אדם מסויים אפשר לשתוק איתו ולא להרגיש מוזר.אבל זה קודם כל מתחיל בזה שאנחנו מרגישים בנוח עם עצמנו. שתיקות מעיקות עלינו בגלל שאנחנו מרגישים צורך תמידי להסביר את עצמנו לעצמנו ולסביבה שלנו: אבל אדם שבאמת מרגיש בנוח עם עצמו, מאפשר לעצמו להיות גם לא מוסבר לפעמים: והוא לא נרתע מלהיכנס אל הלא נודע שבתוכו.
מקווה שהבירור הזה יעזור לך!
בהצלחה,בארי.