סליחה שאני שולח לפני כניסת שבת אך זה מאוד חשוב לי. זה מרגיש לי צבוע מאוד שיש דתיים לאומיים (אני אחד כזה למרות שאני מתחזק יותר) כיוון שהם פשוט "מחפפים" בהלכות טפחות יראי ה' וזה מרגיש לי מאוד צבוע! לפני כמה זמן שלחתם שאלה של מה ההבדל והשאלה שלי היא לא מה ההבדל אלא למה יש את ההבדלים הללו ולמה דתיים מחפפים בהלכות הם דתיים! הם מייצגים את ה' הם לא יכולים לעשות חצי דבר ואז חילוני שמתחזק עושה אותו דבר שהוא שגוי ופגום! אשמח שתינו כמה שיותר מהר כי זה עניין חשוב מאוד!!!!
תשובה
שלום צדיק! ממש כיף שאתה שואל. אשריך שהדבר מפריע לך כבר בגיל צעיר, המשך לדבוק בתורה במצוותיה והלכותיה. השאלה שלך היא לדעתי הנקודות תורפה של הציונות הדתית, אך גם נקודת החוזק. היא מובילה להעמקה ביסודות של המגזר הזה, אשתדל מאוד שיהיה גם מובן. אקדים ואומר: מובן שחיפוף במצוות הוא לא בסדר. אבל ממה הוא נובע? ומה התפקיד שלנו? אז ככה. ידועה דרכו של הרב קוק, ביחס בין עולם החומר לעולם הרוח. במשך אלפי שנים, חיו היהודים בתודעה שכדי להתקדם בעולם הרוח צריך לצמצם את עולם החומר. להימנע מהנאות ומעיסוק לא תורני וכו'.. "חורבן הנפש בתיקון הגוף ותיקון הנפש בחורבן הגוף" - בלשון הרמב״ם; "ככל שיוסיף הישוב בניין יוסיף השכל חורבן" בלשון רבינו בחיי. הרב קוק בא וחידש שהשקפה זו נכונה בזמן הגלות, אך לאט לאט, אנו מביאים לפיתוח עולם החול על ידי עולם הרוח וכן להיפך, עולם החול מגדיל ומפתח את העולם הרוחני.(יש פה המון המון מקום להעמיק כמובן, אני מנסה להתמקד בשאלה). כלומר, הרב קוק בא ואמר על פי הפסוק, "בכל דרכיך דעהו" אפשר לעבוד את ה' בכל מקום ומצב. משמעות האמירה, שמתבטאת בכל תורתו של הרב קוק, היא עצומה ומשמעותית! יש מקום לנו כיהודים, לגלות את התורה בתחומים נוספים!! כלכלה, רפואה, מדינה, צבא, הייטק, וכו', בהכל אפשר למצוא את ה'. לכן, בניגוד לעולם החרדי שמתמקד בלימוד התורה(ואשריו), הציבור שלנו (שגם בנוי על הלימוד במהות, אך לא בפועל בהכרח) דוחף אותנו כל הזמן להתפתחות גם מחוץ לעולם הישיבה. איך זה עונה על השאלה? כל מה שאמרתי עד עכשיו מאוד מאוד לא פשוט ליישום. כדי לעלות מדריגה כעם, אפשר ללמוד תורה ולשמור על החינוך, אבל להגיד לציבור שלם ולנוער, תתגייסו, תתיישבו, תתנדבו, תובילו, תעבדו, תלכו להייטק וכו' זה מאוד מסובך. אע"פ שאנו מבינים ולומדים שהכל בא מתוך עולם הקודש, בסוף לפעמים אנו עוסקים הרבה בעולם החול ומתנתקים קצת מהמקור - הקודש, עבודת ה'. הציבור שלנו, במובן הזה, בחר לו דרך על גשר צר מאוד, זה גבול דק ומדוייק שקשה מאוד ללכת בו בלי למעוד. לכן באופן טבעי, כמו כל משימה קשה במיוחד שמישהו לוקח על עצמו, יש איתה נפילה כזאת שאפשר לומר שחייבת לקרות. זה מראה כמה גדול וקשה האידיאל הזה. זה בהחלט עליית מדריגה בעם ובעולם. להרחיב ולהגדיל את הקודש לכל תחום ולא לפחד מכל דבר חמרי. והעיקר לא לפחד כלל.
מה תפקידינו בתוך הסיפור הזה?
לפי זה, תפקידנו בתוך זה, דווקא בגלל מה שאתה מכנה 'חפיפניקיות', הוא לא לאבד את היסודות של הכל. לחזק את עולם לימוד התורה ושמירת המצוות. ההצלחה בתפקיד הקשה הזה, וברוך ה' ניתן לראותה מתקדמת כל הזמן, תהיה בשבילנו סימן להתקרבות הגאולה.
לסיכום:
צריך כל הזמן לחזק אצלנו את קיום התורה והמצוות, הקשר שלנו לקב"ה מתחיל משם.
לשאוף כמה שיותר להאמין שהתורה שלנו גדולה ונמצאת בכל מקום בחיים. מהחתונה ועד מקומות פחות סימפטיים כמו בית הכסא.
להאמין בטוב שבנו וביכולת שלנו להצליח, ולא לפחד.
איתן.
נ.ב. דיברתי פה על העולם האידיאולוגי, בתוך חיי הפרט בעבודת ה' שלנו יש הרבה מה ללמוד. כל אחד צריך לאזן בתוכו את הכוחות השונים בצורה שונה, תמיד כדאי להתייעץ עם רבנים, הורים וכדו'. בעז"ה בעולם הישיבה יהיה לזה התייחסות רחבה יותר.
מוזמן להוסיף ולשאול!!