ש.
היי אני ממש אשמח שתענו מהר כי זה דחוף אחרי יום השואה אני פשוט מרגישה בדיכאון, אני לא מבינה איך אנשים יכולים להיות עצובים רק ביום שקבעו לזיכרון, איך אפשר להמשיך הלאה אחרי יום כזה?! אני חושבת שזה ממש חשוב לשמוע סיפורים ולראות צילומים מאז גם אם זה קשה, כי הזיכרון הוא המעט שאנחנו יכולים לעשות בשביל הנרצחים. אבל הבעיה היא שאצלי זה שכל הסיפורים שאני שומעת או קוראת באמת נשארים אצלי בזיכרון (ולפעמים גם באמצע השנה אני יכולה להזכר בספרים שקראתי) ואחרי יום השואה כל הזמן הסיפורים עולים לי ואני לא מצליחה להתנתק מהעצבות על זה.. אם יש לכם עצות איך מצד אחד לא לשקוע בעצבות אבל מצד שני גם לא לנסות לשכוח לגמרי אני ממש אעריך(: תודה רבה!!
ת.
שלום אהובה!
איזו רגישה את. זה ממש מדהים לראות את היכולת שלך לכאוב באמת ולהצטער על אירועים שקרו לעמ"י.
אני מעריכה אותך על זה מאוד ובטוחה שזה עוזר לך לזכור ולהנציח את הנופלים.🕯️
השאלות שלך מאוד טובות, ואני מקווה בעז"ה שאצליח לענות לך תשובה שתתיישב על ליבך.
ב"ה החיים שלנו עמוסים ומלאים באירועים גדולים וקטנים בחיי היום יום.
רצף החיים לא מאפשר לנו לזכור כל יום את אלו שלא איתנו, ולכן נולדו ימי הזכרון.
הימים האלו נקבעו כדי לכבד את הנופלים, לספר עליהם ולהקדיש יום שלם לזכרם.
אומנם אנשים שאיבדו את יקיריהם חווים ימי זיכרון כאלו כל הזמן, אבל החיבוק הלאומי קורה דווקא בימים האלו.
באמת אפשר לחשוב שאנחנו צריכים יותר ימי זכרון כאלו, כדי לבכות על האובדן.
אבל במבט מעמיק יותר נגלה שדווקא פיתוח החיים זה הזכרון האמיתי.
בעצם, הנופלים על קידוש ה' למען העם והארץ במהלך הדורות, מצריכים מאיתנו לחיות חיים של מסירות נפש.
כדי שנלמד מהם את הקידוש ה' שעשו בחייהם ובמותם, ונגדל להיות חברה שראויה לדבר הגדול הזה.
אנחנו רוצים שהנופלים יהיו גאים במדינה וישמחו שמסרו את הנפש על מה שבנינו בה ועוד נבנה.
התשובה לאובדן שחווינו כעם, היא גדילה והעצמה.
בתוך זה יש גם את הזכות לחיים תורניים ואת לימוד התורה וקיום המצוות, תוך נאמנות ליהדותנו בלי פחד או חשש רוחני או גופני.
המציאות המופלאה הזו מתאפשרת הודות לכל אותם אנשים שמסרו נפשם בדרך, והיא מעצימה את זכרם.
אנחנו בכל זאת זקוקים לימים מסוימים בשנה שבהם נעצור ונכריז בקול על הכאב שלנו ועל המוות, אבל שאר השנה מתמקדת בחיים.
לפעמים העצבות נמשכת איתנו כמה ימים אחר כך, וזה בסדר גמור. אבל חשוב שנזכיר לעצמנו שאנחנו התשובה והנצח לכל אותם הנופלים.
חשוב לי להגיד גם שלכל אחד מתאימה רמת חשיפה אחרת לתמונות ולסיפורים. אין חובה להתענות, אלא הרצון הוא לזכור, ולצורך זה יכולות להיות דרכים שונות, בהתאם ליכולת ולרצון של כל אחד.
בקשר לכאב הפרטי שלך, דווקא בגלל העובדה שהסיפורים נצרבים אצלך בזכרון, הייתי מציעה לך לשמור את הסיפורים האלו רק לימי הזיכרון.
בגלל הרגישות שלך, המראות האלו עלולים ללוות אותך הרבה זמן, ולכן צריך לתת להם מסגרת.
אני מציעה לך גם לקבל על עצמך משהו לזכר הנופלים. זה יכול להיות מעשה חסד או מצווה מסוימת שתרצי להתחזק בה. ככה מצד אחד לא תשקעי בסיפורים עצובים, ומצד שני תחזקי את הזכרון שלך ותרוממי את זכרם לאורך תקופה ארוכה יותר.
תוכלי להתמקד גם בדברים הטובים שאפשר ללמוד מהנופלים. בתכונות הטובות ובסיפורים על מסירות הנפש ששומעים עליהם.
לפעמים דווקא הטוב נחרט יותר בלב מאשר הזוועות.
אני מציעה לך להיעזר גם בתשובות הנפלאות לשאלות 3409 ו3286 שיכולות להוסיף עוד על השאלה שלך (תוכלי למצוא אותן באתר שלנו: https://tinyurl.com/meshivsi).
מאחלת לך ימי שמחה וטוב, מתוך זכרון שלם ואמיתי.
בהצלחה גדולה!🍒
מוריה