ש.
אני בשביעית. בעצם מה המטרה של הסרטים והמראות של יום השואה? רק לבכות ולהתעצב? תמיד אומרים שצריך לזכור את השואה ולא לשכוח חס וחלילה את הזוועות שהנאצים עוזריהם ימח שמם עשו, אבל מרגיש לי שהחברה מנהיגה שככל שבוכים יותר- כך יותר מתחברים. למה מנסים להציג יותר ויותר מראות מזוויעים? כדי שנזדעזע ויהיו לנו סיוטים? אפשר לשמוע סיפורי עדות, שזה נראלי אחת מהמטרות- לשמוע ולזכור, אבל למה מתעמקים כל כך במראות? אני יודעת שזה נושא רגיש וסליחה אם פגעתי בטון הדיבור שלי... תודה
ת
שלום לך, אני כל כך שמחה מהשאלה שלך. אני חושבת שזו לא שאלה, זו הבעת עמדה ואני כל כך מתחברת למה שאת אומרת. לפעמים אנחנו בטעות נתפסים לחיצוניות, כמה אנחנו בוכים, כמה אנחנו מכאיבים לעצמנו. אני לא חושבת שזו הדרך הנכונה להתחבר לכל הימים האלה, אני חושבת שזה לא מוביל לשום מקום. אני לא חושבת שזה טוב להזכר כמה רע היה ולהשאר בזה. אני חושבת שהמטרה של יום השואה ויום הזיכרון זה לזכור מה היה בשביל שנוכל ללמוד מזה לימינו. וזה ההבדל-האם יש מטרה לכאב שאנחנו סופגים.
אם זה רק לשמוע ולהרגיש -חבל על הזמן. אבל אם זה בשביל לקבל פרופורציות על החיים שלנו, אם זה בשביל להעריך יותר את מה שיש לנו, ללמוד מסיפורי הגבורה שלהם גם בזמן לחץ ומצוקה, להיות אוזן קשבת למבוגרים, ללמוד מהחיים שלהם-אז יש תכלית לחשיפה ולכאב וממילא זה לא הופך להיות העיקר אלא מה אנחנו לומדים, איך אנחנו מתקדמים. ועל זה כבר נאמר "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון)
שנזכה לציין את הימים האלה עם המשמעות האמיתית שהם מזמנים לנו וללמוד ורק להתגדל מהם.
מוריה