בס"ד
ש.
שלום, ותודה ענקית על המיזם המדהים הזה!
אני נערה דתיה, ולפעמים אני מסתכלת על הדת מ"בחוץ" כלומר, רואה נגיד התנהגויות של אנשים דתיים ולא יכולה שלא לחשוב שזה נראה כמו כת קיצונית אפילו.
לא אוכלים את זה, וצמים ביום ההוא, מתלבשים ככה ועושים ככה.
כמובן שאני מאמינה, באמת. זה לא חס וחלילה ממקום של כפירה, אבל מה בעצם מבדיל אותנו מכל דת או כת אחרת?
ת.
שלום וברכה, ויישר כח על השאלה המעולה!
אני חייב לציין שזאת שאלה ממש יפה וחשובה. מיד כשראיתי אותה ידעתי שאני רוצה לענות עליה, ולא בגלל שאני רב גדול – כי אני לא, אלא בגלל שהדילמה הזאת ממש העסיקה גם אותי, ולכן אני רוצה לכתוב מה שהבנתי בסוף.
מראש אומַר, שהשאלה הזאת נראית אולי פשטנית, אבל היא גדולה מאוד – ולכן התשובה ארוכה בהתאם.
ובכן, יכולתי לכתוב עכשיו כל מיני ראיות לאמיתות התורה וכיו"ב, אבל נדמה לי שזה לא זה. כפי הנראה לי לא זה מה שאת מחפשת, כי השאלה לכאורה מתמקדת יותר בתדמית של מבנה הדת ופחות ביסודות הפילוסופיים.
לכן, אני חושב שאנסה להתמקד במה שהרגשתי מהניסיון האישי שלי.
אצלי, למשל, צפה השאלה הזאת כשקראתי קצת סיפורי מיתולוגיה של דתות קדומות, הקרובות אלינו מבחינה כרונולוגית, גיאוגרפית או אתנית, כמו בבל, עמון, מואב, כשדים וכד'. היה לי ממש קשה להשתחרר מהתדמית הזאת, מהמחשבה שבעצם... לכולם יש את אותה מיתולוגיה. השאלה הזאת הטרידה אותי, עד שהבנתי שתי נקודות:
א. בעצם, מה כל כך מפריע לי בדתות האלו? הבנתי שאני בעצם מערבב. הבעייתיות בדתות האלו היא בעצם הריקנות מִתּוֹכֶן, האמונה באלילים המחוברים בטבורם לתופעות הטבע – וכאן, אכן, נמצאת נקודת היסוד של היהדות, המבדילה אותה מהדתות האחרות בנות גילה (ולכל דת, לא משנה איזו, יש נקודת יסוד, שגרמה למייסדיה לייסד אותה); אבל מה שקורה הוא שהרתיעה שלי מהדתות הללו גורמת לי להתייחס מכל מה שכרוך בהן, כולל הקרבנות, המבול וכד' (אצלי ספציפית הייתה בעייתיות בכך בעיקר בגלל שלא כל כך השקעתי בתנ"ך...).
ב. אדרבה! מבחינה מדעית, הַדִּמָּיוֹן בין הדתות מראה על כך שהיסטורית הן משתלשלות ממקור אחד; המקור הזה לא חייב להיות פסול, עלינו רק לבודד אותו. ולנידוננו, כשאנחנו מנתחים (בכלים מדעיים מודרניים) את הדתות השונות והדמיון שיצר אותם, לפעמים קשה להבין: הרבה פעמים אנחנו רואים דתות שלפחות מבחינת התפאורה שלהן לאו דווקא מגיעות מהמקום הכי מוסרי בנפש. הָאֵלִים הנערצים שלהן רוצחים, שודדים, גונבים ואונסים. אם כך – מה גרם למאמינים בהן לחשוב שלאלים שלהן מפריעה השחיתות ושהם כל כך יכעסו עליהם אם הם ינהגו בחוסר מוסריות? אין מנוס מלהניח שהייתה כאן דת קודמת, שהחדירה לתודעת האדם כי תכונת יסוד של אלוהים היא שהוא רודף צדק ושונא רשע. עלינו רק לבודד את היסוד הזה, ולעקור ממחשבתנו את האסוציאציה האוטומטית בין עבודת אלהים המקורית לבין כל הרוע שנתלה בה בהמשך.
כל זה – בהיבט החיצוני. בהיבט הפנימי אפשר להעמיק עוד קצת: הגיוני שאדם המכיר בכוח עליון ישאף לעבוד אותו, וכל הטקסים והתפאורה הנלווית בהכרח – נובעות, בעצם, מטבעו של האדם *שנברא כך על ידי אלהים*. למשל, בהקרבת קרבנות: בעלי חיים טורפים בעלי חיים אחרים לשם תאוות הזלילה שלהם. אך אלהים רצה שהאדם (הראשון) יכיר, כי אין זה ראוי להמית בעלי חיים רק בשל תאוות הזלילה שלו; הוא, בניגוד לבעלי החיים האחרים, יקריב חיי בעלי חיים רק לאלהים. אבל מה שקרה בהמשך הוא שהקרבנות נשארו, ואף "התעדכנו" לכדי הקרבת בני אדם, כשמקביל אלהים יצא מהתמונה... תפילה כנה, מלווה בקרבן בהמה – הפכה, בשל גסות האדם הפרימיטיבי, לריצוי של אלים זועמים ואכזריים, על ידי "לחשים" מלאי מילים משונות חסרות פשר, בליווי התעללות שתספק את יצריהם (הזהים, כמובן, ליצרים של מי שבראו אותם – בני האדם הפרימיטיביים). יש לכך דוגמאות בעוד הרבה טקסים דתיים. וכאן, בעצם, מגיעה היהדות. אברהם אבינו, וממשיכיו, באו לטהר את עבודת ה' הטבעית, *על הטקסים האופייניים שלה, הנובעים מטבע האדם*, מכל הרוע שדבק בה במהלך הדורות, בגלל מאורעות שונים ובעיקר בגלל רשלנות, שגרמה לאנשים לתפוס מושגים נעלים של עבודת אלהים בכלים נמוכים, להתמקד רק בחיצוניות ובטקסים (החשובים מאוד – אבל כתפאורה נלווית), תוך זניחת העיקר. כך שבראייה פנימית, לא רק שהדתות לא כל כך גרועות – גם הטקסים השונים שלהן הם טובים ביסודם; עלינו רק לחלץ אותם מכל הלכלוך שדבק בהם (למשל, בדוגמה שלעיל – שהקרבנות יהיו מלב תמים, ולא כפורקן יצרים גס).
נקודה אחרונה... אני חושב שהשאלה הזו היא שאלה של אמונה. ממש לא של כפירה. חס וחלילה! מסופר על רבי נחמן מברסלב, שנשאל פעם: "כיצד זוכים להיות יהודי כשר?" והוא ענה במילה אחת: "כך!". פירשו אחדים מתלמידיו, כי בשביל להיות יהודי כשר צריך ראשית כל – לשאול...
בברכה,
יהונתן ש' בנחיון