ש .
היי, תודה ממש על מה שאתם עושים!! הרמב"ם מדבר על כך שאדם חכם הוא אדם שהולך בכל מידה באמצע ולא בקיצוניות. השאלה שלי איך יודעים למצוא את האמצע המדויק הזה? מפני שלכל בן אדם יש נטיות או העדפה (גם בלתי מודעת) למידות מסוימות שאליהן הוא יקפיד יותר. בנוסף כל אדם מושפע מהבית והסביבה שבה הוא גדל. יש בתים שמקפידים על מידות מסויימות יותר ומידות מסויימות פחות (לא בכוונה אלא ככה האדם) עכשיו אני רוצה באמת לכוונן ולדייק אותי לאמצע אבל אם גדלתי בסביבה מסוימת בה יותר נדיבים אבל גם יותר כועסים. כך אוטומטית הספקטרום שלי נגיד של מידת הכעס יצטמצם וכך גבול האמצע שלי לא באמת יהיה מדויק. אשמח שתעזרו לי לדעת למה אני צריכה לשאוף, לאיזה "אמצע" מדויק. תודה רבה רבה :)
ת .
הדרך להגיע אל "דרך האמצע" של הרמב"ם היא על ידי יכולת לשלוט בשני הכיוונים- גם לדעת להיות נדיב וגם לדעת להיות קמצן, גם לדעת לכעוס וגם לדעת שלא לכעוס כלל. כך כשמגיע סיטואציה מסויימת יש לנו ב"ארגז הכלים" את שני ההתנהגויות ובהתאם למצב אנחנו מכריעים איך צריך לפעול (לכעוס רק על דבר שראוי לכעוס עליו, לתרום כשזה נכון וכו').
אם אדם מרגיש שהוא "נוטה" לכיוון מסויים, זאת אומרת שהרבה פעמים במצבים בהם צריך להשתמש בצד מסויים הוא פועל בצד השני, הוא צריך להגדיר זמן מוגדר שבו הוא יפעל בכיוון השני (על אף שזה לא הדבר הכי "נכון"), עד שהוא קונה לעצמו את היכולת להשתמש בה כשצריך.
כך למשל, אם היית בכמה וכמה סיטואציות שאת יודעת שהיה ראוי שתתנדבי, אבל לא התנדבת, תקבעי לעצמך טווח זמן שתמיד כשצריך מתנדבים את המתנדבת. וכן להפך, אם למשל יוצא שאת מתנדבת יותר מידי וזה פוגע בלימודים במידה שאת יודעת שהיא שלילית, תקבעי לעצמך זמן שבו גם אם נכון להתנדב ואת מאוד רוצה, אל תתנדבי. (כמובן, לא לפגוע באנשים אחרים בגלל זה..)
אבל, רוב האנשים ברוב התכונות לא צריכים לעשות את זה, לאנשים יש באופן טבעי את שני הצדדים ומה שהרבה פעמים צריך לעשות נוגע יותר למישור של לחשוב על מה נכון לבחור ופחות עבודה על קניית המידה השנייה, בפרט ילדים שחיים בבית עם ההורים ו"עבודת המידות" כזאת יכולה לפגוע בהורים (כל התנהגות קיצונית- גם אם היא זמנית ובשביל מטרה טובה, יכולה לפגוע בהורים).
בנוסף, חשוב לשים לב שיש שני מידות- גאווה וכעס שבהם האיזון הנכון הוא שגם במקרים שבהם ראוי לכעוס או להתגאות לא לעשות זאת עד למצב שבו זה ממש נצרך.
אריאל מייקלסון