ש.
שלום,
מכירים את זה שיש כזה מלחמה בין החברים/האחים/כל מסגרת אחרת על 'מי יותר מסכן?' זה יכול להיות מי שישן הכי פחות בלילה, מי שעבר הכי הרבה הליכים רפואיים, ועוד דברים כאלה... אני תמיד שם, בוויכוחים, אבל לא נתפס אצלי; למה עושים את זה? וגם, זה פוגע באמונה? כאילו ,עושים תחרות "את מי הקב"ה מעמיד ביותר נסיונות", לא? תודה.
ת
שלום לך
שמחתי לקרוא את שאלתך
רבי נחמן כתב "אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם".
כלומר - כל אדם הוא יחיד וייחודי. אין, לא היה ולא יהיה עוד אף אדם כמותו, והתרומה שהוא יכול וצריך לתת לעולם היא ייחודית לו.
אני חושבת שהסיטוציה שתיארת בשאלתך יכולה להגיע מכך שאנחנו לא מרגישים את הייחודיות שלנו, ולכן אנחנו מנסים להיות ייחודיים בכל מיני דרכים, לפעמים טובות ולפעמים פחות. ע"י כך שנהיה "מסכנים", יתנו לנו תשומת לב רבה ונרגיש מיוחדים.
אני כן חושבת שזה סיטואציה טבעית שקורת להרבה אנשים.. השאלה מה עושים עם העניין הזה?
אנסה לתת כיוון, כיצד להרגיש טוב עם עצמנו, ואת הייחודיות שלנו, גם בלי לחפש תשומת לב.
אנסה להביט בעצמי ולחשוב:
- מה הכישרונות שלי? מה התחביבים שלי? במה אני טוב/ה?
- במה אני תורמ/ת או יכול/ה לתרום לסביבה שלי?
- איזה תכונות טובות ה' נתן לי?
לסיום, אגיד שלהרגיש במה אני טוב/ה, זה לא גאווה!
אני מאמינה שהקב"ה נתן לנו תכונות וכשרונות על מנת שנשתמש בהם ושנוסיף איתך טוב לעולם.
ההבדל הדק בין הגאווה לענווה הוא - ההבנה מאין זה בא.
אם אני מרגיש/ה שכל הכישרונות האלו הם "כוחי ועוצם ידי"- גאווה.
ואם אני מבינה שזה בא מה', ושזה נמצא אצלי כדי להוסיף טוב לעולם - ענווה
בכל אופן, אני לא חושבת שזה מעיד על בעיה באמונה. זה קורה לרבים מאיתנו, אנחנו בני אדם! ומשתדלים כל הזמן להתקדם. מה שכן, אני מאמינה שככל שנגדל והאמונה שלנו תתעצם, זה יקנה לנו את היכולת להיות שלמים עם עצמנו ולשמוח במתנות שקיבלנו מה' מבלי להסתכל סביב או להיות ב"תחרות" עם אנשים אחרים.
בעז'ה שנזכה
בהצלחה
נעמה