ש.
היי, אני בת _, ואף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר להאמין?
איך אני יודעת שאני באמת מאמינה?
ואם זה מצב של "כשיש ספק אין ספק" אז איך אני יכולה להתחזק בזה?
ת.
שלום!
אני קורא את השאלות שלך, ומתאר לעצמי שאת עלולה להימצא במצב נפשי לא פשוט.
את שואלת על יסודות הזהות שלך, וזה יכול להרגיש כמו בלבול או חוסר יציבות- והאמת היא שזה שלב הכרחי שהוא חלק ממכלול שלם שאנחנו חותרים אליו.
אם נתבונן על מרכיבים שונים בזהות שלנו, אפשר לראות שפעמים רבות אנחנו עוברים איתם תהליכים שמושתתים על מבנה התפתחותי של "זהות, שניות, ואחדות".
הזהות היא השלב הראשוני, בו אנחנו חיים את החיים, בפשטות, די זורמים בלי לשאול יותר מדי שאלות. אנחנו פשוט ממשים את הזהות הראשונית והמיידית שלנו בטבעיות, משתלבים בעולם שנולדנו אליו.
בשלב השני, שלב השניות, אנחנו לוקחים צעד אחד אחורה מאיפה שחיינו עד עכשיו, עושים 'זום אאוט' ומנסים להבין את עצמנו. פתאום, יש לנו שאלות על הזהות הזו שהייתה לנו כ"כ פשוטה. אנחנו כאילו מתפצלים מעצמנו ומפקפקים במה שמקובל ומובן מאליו.
אבל גם הנסיגה הזו היא בעצם רק שלב, בדרך לשלב הגבוה, שלב האחדות, בו אנחנו חוזרים אל הזהות הפשוטה שלנו, אחרי שהרווחנו את ההכרה המבוררת.
בשלב של האחדות המחודשת אנחנו כאילו שוב 'חוזרים לעצמנו', ואנחנו מרגישים חכמים יותר: השלנו מעלינו חלקים מיותרים וקטנוניים שנדבקו אלינו במשך הזמן. דייקנו את עצמנו.
עכשיו אנחנו גם מודעים יותר לעצמנו: וכמובן שלמים יותר עם מי שאנחנו.
זה התהליך שאני מקווה שתמשיכי לפתח ולהעמיק.
לגבי עצם השאלה מה זה אומר להאמין- אני חושב שצריך לעשות הפרדה בין הפועל 'להאמין ב...' לבין הפועל 'להאמין ש...'.
'להאמין ש...' פירושו שיש לי מין השערה מבוססת פחות או יותר בדבר משהו. כשאני 'מאמין ש' אני די מהוסס לגבי מה שאני אומר, ואני מודע לכך שזה פחות טוב מאם הייתי יודע את זה כעובדה. לדוגמה: "אני מאמין שירד גשם מחר" אבל זה יותר כמו ניחוש כזה, אולי ניחוש מושכל אבל ניחוש. הייתי מעדיף פשוט לדעת את זה איכשהו כעובדה אבל אין לי דרך, אז אני פונה לניחושים.
לעומת זאת, 'להאמין ב...' משמעו לחיות אותו באופן העמוק והודאי ביותר. ואני אסביר.
אנחנו רגילים להתייחס למושג 'אמונה' בתור החלטה או הרגשה כלשהי. אבל האמת היא שזה יותר רחב מזה. יש קשר בין המילה 'אמונה', ו'אמן' לבין המילה 'אמת'. כשאני מאמין במשהו אני בעצם מאמת אותו, כמו שעונים 'אמן' אחרי משהו. באופן כללי, יש מגוון דרכים לאמת משהו. הייחודיות של האמונה היא שהיא מה שאנחנו מאמתים בעצם זה שאנחנו חיים. כל אימות אחר הוא ידיעה או הרגשה: הוא לא אמונה. האמונה נמצאת במקום שקודם למה שאנחנו קולטים בידיעה ובהרגשה. בשלב השני היא מתבררת דרכן.
על פי זה להאמין זה לא אומר להרגיש הרגשה או להחזיק בדעה כלשהי: להאמין זה פשוט לחיות. אמנם השלב השני הוא השלב בו אנחנו מפתחים את המודעות לאמונה, מכירים בה ומנהלים גם את החיים הבחיריים על פיה. רק אז האמונה נעשית שלמה, ושם אני מציע לך לנסות להתקדם כמה שתוכלי.
נתמקד באמונה בקב"ה:
האמונה בקב"ה היא האימות לכך שישנה מציאות אלוקית, ושקיים יחס בינה לבין העולם.
האימות הזה נמצא בעצם הקיום שלנו.
לכן האמונה יכולה להישאר לא מודעת ויכולה לעלות למודעות: לכן יכול להיות אדם שמאמין בלי שהוא כלל יודע שהוא מאמין: ויכול להיות עולם שלם שמאמין בלי להכיר בכך. זה בכלל לא נתון לבחירתנו. האמונה טבועה בנו מעצם היותנו.
אם את רוצה להתבונן בזה עוד קצת, אני מציע לחשוב גם על הקשר שבין המילה 'אמונה' למילה 'אמנות'. האמונה קוראת להסתכל על החיים כעל יצירת אמנות, ולשאול מה היצירה הזאת מביעה, מה הסיפור שהיא מספרת, מה היא מאמתת בעצם היותה.
הרב קוק קורא לאמונה 'שירת החיים'- האדם צריך לשאול: מה השירה שהחיים שרים?
במילים אחרות, להפנים את האמונה זה לראות את העולם לא רק מבחינת המבנה החומרי שלו, אלא גם מבחינת המשמעות הרוחנית שיש בו. הרצון להיטיב, לחיות חיים של משמעות- הם תוצרים של האמונה, ונובעים ממנה. אם את רוצה לדעת האם האמונה באמת נוכחת בחייך- תשאלי את עצמך באיזו מידה הרצונות האלה נמצאים בך בצורה מפותחת.
אז מהי שירת החיים?
אחת התשובות היא שהחיים שרים התפתחות והתקדמות ושכלול מתמיד. כל יצור רוצה להיות כמה שיותר טוב וכמה שיותר מוצלח. השאיפה להתפתחות מעידה על רצון לחיות עוד ועוד, חיים כמה שיותר רחבים וכמה שיותר עשירים, כלומר להיות כמה שיותר דומים לקב"ה, חי העולמים, שהוא חי עד אינסוף.
האמונה צומחת מלמטה למעלה- מתחתית הקיום גם של הדומם, דרך הצומח החי והמדבר- כל מקום שיש בו יותר חיים ותנועה, יותר פקיחת עיניים ויותר מודעות והכרה- מאמת יותר את היותו של הקב"ה מקור העולם. כל חיים וכל ריבוי חיים מעיד על כך שיש משהו מעבר לחיים הסופיים לבד.
שהרי אם רק מקריות עיוורת יש, אם ח"ו יש רק עוורון מוחלט מעבר לעולם- מדוע שלא יהיה אפס מוחלט ולא כלום? מה פתאום יש עולם, יש קיום, יש חיים מן הלא כלום? כיצד קפץ העולם מן האפס? כיצד נולדה חכמה מן חוסר חכמה? כל מצוי מלמד שמישהו רצה והתכוון לקיימו: וככל שהוא חי יותר ובעל תודעה מפותחת יותר הוא נעשה דומה יותר למי שבראו.
עם ישראל, שהוא המדרגה החמישית בבריאה, מגלה את השלב הגבוה ביותר שבאמונה- השלב שבו העולם כבר מודע לזה שהוא מאמין. זה בעצם השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, בדיון הזה שלנו- אנחנו מנסים בעצם להבין את השורש של כל החיים שאנחנו רואים מול עינינו, ואחרי ההתבוננות הזו אנחנו נקראים להצטרף לסיפור הזה ולמלאות בו תפקיד משמעותי ככל שניתן.
אני מציע לך לנסות להתבונן בדברים האלו ולהרגיש את הנוכחות שלהם בחיים: בשבילי הם הפתח לחוויית החיים של האמונה.
מקווה שעזרתי לפתוח פתחים גם לך...
בארי.