ש.
בשנתיים האחרונות עברתי סדרה של משברים אישיים, בתחום הלימודי, החברתי, המשפחתי..
אני מרגישה שלמרות שיצאתי מהשנתיים האלו עם הרבה ידע על עצמי, וגדלתי מאוד, התבגרתי ובאמת לא הייתי מוותרת על כל מה שהרווחתי מהמשברים האלו, משהו בי נסדק. הרבה יותר קשה לי לשתף, לסמוך על אנשים, להיפתח, גם כשאני מרגישה לגמרי מפורקת אני מעדיפה להסתגר בחדר ולא לספר לאף אחד.. אני הרבה יותר מודעת לסכנות שבעולם ולדברים שעלולים לפגוע בי ולגרום לי לעוד משבר.
בקצרה, אני מרגישה שהרווחתי הרבה בגרות והבנה של העולם, אבל איבדתי את התמימות והפשטות הטבעית שהייתה לי.
איך אפשר לחזור לזה?
ת.
שלום וברכה!
אני ניגש לענות לשאלה שלך מתוך הרבה הזדהות. בצורה בוגרת ופשוטה תיארת איך פתאום אבד לך משהו מתום הילדות, מהפשטות והטבעיות שבחיים, מהאמון הבסיסי בעולם ובאדם – ודברייך נגעו מאוד לליבי. אינני יודע בדיוק אלו משברים עברת, אבל הבגרות והישירות המיוחדת שמשתקפת בשאלה שלך (ואני מתאר לעצמי שהיא קשורה לחוויות הלא-פשוטות שאת מתארת) הן ממש לא מובנות מאליהן, ובהמשך אנסה לפרט גם כיצד, לדעתי, היא יכולה להיות מפתח חשוב בהמשך הדרך.
ברשותך, אפתח את התשובה מכיוון קצת אחר.
הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל (אדם גדול מאוד שאיבדנו, יהיו הדברים לעילוי נשמתו) כתב לפני יותר משישים שנה מאמר קצר ויפהפה, בו הוא מדבר על החלום של אנשים רבים לחזור לאיזו תקופת-זוהר, לעולם היהודי התוסס של לפני מאתיים שנה באירופה, לתקופת החלוצים של שנות העשרים והשלושים, או לכל תקופה אחרת, איש-איש וחלומותיו. הוא מסביר שם בטוב טעם, מדוע לא בטוח שחלומות כאלה בעייתיים מצד עצמם (שהרי איש איננו יכול לערוב לנו שמצבנו היום טוב יותר מכל מיני תקופות אחרות בעבר), אבל יש בהם בעיה אחת פשוטה – החלומות הללו פשוט בלתי אפשריים למימוש. מדוע? בניסוח פשוט – כי מאז אותה תקופה קרו כל מיני דברים, שפשוט אין דרך 'למחוק' אותם. וגם הניסיון להחזיר חלק מאותו עבר, נידון לכישלון – כיוון שאי אפשר 'לחתוך' רכיב מסוים מתקופה אחת וליישם אותו בתקופה אחרת – החלקים השונים של המציאות והתרבות קשורים זה לזה בקשר בל-ינתק. שמו של המאמר הוא: 'הדרך אחורנית חסומה', ואני מצרף כאן קישור וממליץ מאוד לקרוא (גם כי הוא ממש יפה וגם כדי להכיר את השפה המיוחדת של הרב. מאמר לא כל כך קליל אבל ממש שוה):https://www.steinsaltz-center.org.il/document/69733,7507,85.aspx
אני חושב, שהדברים נכונים גם בהקשר האישי. אנחנו חייבים להפנים – הדרך אחורנית חסומה. אי אפשר לחזור בזמן, נרצה או לא נרצה. דברים קרו, השתנינו, התבגרנו, זו עובדה קיימת. הדרך היחידה הפתוחה בפנינו, היא אך ורק הדרך קדימה.
אז מה אפשר לעשות? האם אנחנו נידונים לחיות בעולם שמשברים רק הולכים ונערמים עלינו, לאבד עוד ועוד פיסות של אמון ותמימות?
פה אני רוצה להתחבר למושג חשוב שלמדתי פעם: 'התמימות השניה'.
'התמימות השניה' מתארת מצב של אדם שהיה בעברו תמים, נתן אמון באנשים, בתרבות שבה הוא גדל, בכל מיני הנחות יסוד, ויום אחד מוצא שפתאום הכל מתערער לו – הוא למד שאנשים הם יצור הרבה יותר מורכב, שהעולם מלא בסכנות, משברים ואסונות, שיש עוד המון דעות ותרבויות ואנשים חכמים שחושבים דברים אחרים – וכל זה מכניס אותו למשבר אמון עמוק. ואז הוא מחליט, באופן מודע לגמרי, לייצר תמימות מסוג אחר: לא תמימות שנשענת על בורות וחוסר ניסיון, אלא תמימות שנשענת על בחירה – אני יודע שזה מסוכן לתת אמון באנשים, אבל אני מבין שמסוכן יותר להסתגר. אני יודע שאם אני אעז לבחור, לפרוץ, להשקיע, אני עלול להתאכזב, אבל אני מבין שמסוכן יותר לא להעז ולא לנסות. אני יודע שכנראה לא כל האמת נמצאת אצלי, אבל אני מבין שהדרך שלי להגיע לאמת צריכה לצאת מתוך כבוד לאמת שנמצאת במקום שבו אני נמצא, ולא מתוך יאוש וזריקה של כל הטוב שיש לי. אני כבר לא נמצא ב'פשטות' הראשונית שהיתה לי כאשר באמת לא ידעתי מהי מורכבות ומהם משברים וסיבוכים, אבל אני בוחר ב'פשטות' של להתמקד בטוב, בשמחה, באהבה, להיאחז בהם ולהגדיל אותם – כי פשוט אין לי דרך אחרת.
האדם שנמצא בשלב של 'תמימות שניה', יודע שהוא לוקח סיכונים – אבל הוא לוקח אותם באופן מחושב – ובשמחה. עם הזמן הוא מגלה, שאפילו יש בזה משהו מלהיב, דווקא משום שלא הכל ידוע מראש, שיכולות להיות הפתעות, שיכול להיות שפתאום תיקלעי להרפתקה אחרת לגמרי. פתאום מתברר, שעולם בוגר ומורכב, הוא אמנם מסוכן יותר, אבל גם מאפשר יותר. האדם יוצא מהביטחון הילדותי, מהעולם הצר, הקטן והברור שהוא חי בו עד היום, לעולם מאתגר, מעניין, מפתיע. נכון, יש בו גם מקומות קשים ועצובים, שאינני יכול להבטיח שלא תיתקלי בהם לפעמים – אבל גם מקומות מרגשים, משמחים, גבוהים ומרתקים הרבה יותר.
אנסה לסכם את הגישה שתיארתי עד כאן: ראשית – לא לבזבז אנרגיות על ניסיונות לשחזר את תמימות העבר. העבר היה יפה וטוב, אבל העתיד, ככל הנראה, הולך להיראות קצת אחרת – ובעז"ה לא פחות טוב! אז מה כן? להבין שהמקום הנפשי שאני מנסה לבנות הוא לא מקום של אמון עיוור באנשים, בכך שהכל נפלא ומושלם (כי אני כבר לא נמצאת שם); אלא מקום שאני מודעת לגמרי לכך שיש מקומות אפלים בעולם, ואף על פי כן אני מוכנה לקחת את הסיכון (כמובן – באופן מחושב, לא סתם), לתת צ'אנס ואמון נוסף באנשים ובדברים שיכולים לעשות לי טוב, פשוט כי זו האופציה הטובה ביותר שיש לי. תמיד אפשר גם לא לקחת את הסיכון, אבל אז אנחנו בעצם מפסידים גם את הסיכוי. הוספתי גם, שיש משהו בעולם של לקיחת סיכונים (מחושבים), שהוא יכול להיות אפילו הרבה יותר מלהיב – משום שעולם ללא סיכונים הוא בה-בעת גם עולם ללא הפתעות, ללא פריצות דרך, עולם שבו הכל ידוע מראש ולא מעניין. תחשבי לרגע על כל מיני דברים חדשים (וטובים!) שהתחלת עם השנים – אני בטוח שכולם היו מלווים בחשש מסוים ובלקיחת סיכון, מטבע הדברים.
מה יכול לעזור לנו להתחדש, להעז ולתת הזדמנות שניה?
אני חושב, שהדבר המרכזי הוא ההפנמה של העובדה, שזו הדרך – פשוט אין אפשרות אחרת. וזה בעיקר מה שניסיתי להדגיש עד כאן. ובכל זאת, יש עוד כמה דברים שיכולים לסייע לנו בעבודה הפנימית הזו.
באופן כללי, בעולם של שינויים, משברים ותמורות פנימיות, כדאי מאוד לשמר גם כמה דברים שנותנים לנו עוגן וסדר בתוך כל הבלאגן, מעין איים של יציבות שנותנים לנו כוח להמשיך ולהתקדם. אנסה להציע כאן כמה רעיונות, מאמין שאם תחשבי על זה קצת עם עצמך תוכלי להעלות רעיונות יותר מדויקים, שמתאימים יותר למקום הספציפי שלך:
תפילה – תמיד יכולה לעזור. התפילה היא המקום שלך לפתוח את הלב ללא חשש, לשתף את הקב"ה בקשיים, בחששות, בכשלונות, באכזבות – וגם בנקודות אור וטוב שאת פוגשת ורוצה לשמור ולהעצים.
חברה טובה – כתבת שהרבה יותר קשה לך לשתף ולהיפתח. נסי למצוא מישהי (או מישהו) שאיתו יותר קל לך להעז ולעשות זאת – זו יכולה להיות חברה, מורה, הורים, מדריכה... זה גם עוד מקום לפרוק את מה שעובר עלייך, ואם זה ילך טוב – זה גם יכול לתת לך חשק להעז ולנסות את זה עם עוד אנשים.
יעוץ – בסופו של דבר, כל מה שאני כותב כאן זה באופן מאוד כללי. תמיד טוב לנסות למצוא מישהו שאת מעריכה ושמכיר אותך טוב, אני בטוח שהעצות שלו יהיו הרבה יותר מדויקות.
'הילד שבך' – נכון שהתבגרת, ונכון שלא כדאי להתכחש לזה, אבל שוה לנסות מידי פעם גם להתחבר למקום הילדותי יותר שבך – לצחוק, להשתולל, לעשות דברים שכיף לך... אני חושב, שתופתעי לגלות שבעצם לא כל התמימות והפשטות הטבעית שהיו לך נעלמו. במידה הנכונה, זה יכול ממש להבריא ולהזרים חיים.
עין טובה – השאלה האם את מוקפת בדברים ואנשים שאסור לתת בהם אמון, או שאת מוקפת בהמון אור וטוב, תלויה מאוד-מאוד בשאלה איך את מסתכלת על זה. נקודת מבט היא דבר הרבה יותר גמיש משנראה בהתחלה. נסי לראות את הטוב, את היפה והמנחם שסביבך – אני חותם לך שיש מזה הרבה מאוד!
לעשות טוב – יש חוק טבע בעולם האנושי: אדם שעוזר לאחרים – עוזר לא פחות מזה לעצמו. בדוק ומנוסה. ההזדמנות לתת מעצמך, להתעניין במה שעובר על אנשים אחרים, לייעץ מנסיונך, להתנדב, וכו' וכו' – מקטינה מאוד את הסיכויים שלך לשקוע בדיכאון ובחששות.
לסיום, תמיד כדאי לזכור: האנשים הגדולים באמת, הם אנשים שעברו משברים – ויכלו להם. שלקחו את המשבר בשתי ידיים, לא התכחשו לו, והחליטו להתתמודד איתו פנים אל פנים. כל העולם נראה היום אחרת, בזכותם. היי גם את אדם כזה.
בהערכה, ובברכת הצלחה רבה
נדב