ש. שלום, לפני זמן מה החלטתי החלטה משמעותית בחיי שבכלליות היא לעלות את רמת הרוחניות שלי. אחד הצעדים היה להפסיק סדרה מסוימת שצפיתי בה והפסקתי אותה כיון שהרגשתי שהיא מבזבזת לי זמן מהחיים, וכי התוכן שלה לא כלכך ראוי (לא משהו מוגזם). ועכשיו לשאלה: האם מידי פעם לצ'פר את עצמי בפרק או שלא? וגם אחרי אימון, אני מרגיש צורך לפרוק אחרי אימון, מה יכול להחליף את הפרק? תודה רבה!
ש. שלום! דחוף אני בת 18 וחצי ובקרוב אגש לפסיכומטרי. העניין הוא כזה: הלחץ שלי והפחד מכישלון ממש רודפים אותי ומונעים ממני להצליח. כשאני לא מצליחה בסימולציות או במבחנים, אני מרגישה שחרב עליי עולמי. אני מנסה שלא להשוות את עצמי לחברות שניגשות, ולקחת דברים בפרופורציות. ההורים שלי לא מלחיצים אותי בכלל, להפך, הבעיה היא שאני לא מצליחה להרגע. בתיכון ברוך ה הצטיינתי בכל התחומים. 100 בכל נושא אפשרי - ועכשיו, למרות שאני מבינה טוב את החומר ונכנסתי לקצב המהיר וחוקי הזמן- אני לא מצליחה להרגע ומייאשת את עצמי תוך כדי הבחינה. אשמח מאוד לשיטות להרגע או לדרכים לקבל גם את הכשלונות..
ש. אהלן, תודה רבה על האפשרות לפנות אליכם. פרוייקט מיוחד שעושה טוב. לשאלתי.. לפני כמה שבועות סיימתי יב והנה אני דוהרת במהירות שיא לעבר השירות הלאומי..(עוד שבוע בול) אני לא יכולה לומר שהתיכון שלי היה תותים ושוקולד אבל הוא בהחלט היה המקום הבטוח שלי. החברות שלי. אם הייתי עצובה אז ישר הייתי בורחת לבית ספר כי ידעתי שגם אם לא אכנס לשיעור יהיה לי ממי לבקש עזרה או תמיכה ואפילו חיבוק. ועכשיו זהו.. כן יש את החברות בדירה אבל זה לא זה. הן חדשות ולא מכירות וייקח זמן. אני רוצה את החברות שלי את האפשרות להיות ילדה קטנה. לא בא לי להיות אחראית על אלף דברים. אני מרגישה כאילו משו בי נגמר. שלא הספקתי את כל מה שרציתי ויכולתי לעשות בתיכון. אני כל כך מצטערת שלא הערכתי את כמה שהיה לי אז ומה שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי.. חרטה גדולה.. יש לי תפקיד משמעותי במיוחד בשירות אבל אני לא יודעת איך לחייל אותו בידיעה שאת הפרק הקודם בחיי, לא סיימתי כראוי.. (שלא נדבר על זה שהקורונה גרמה לרוב התחושות של החוסר מיצוי) תודה לכם
ש. בשנתיים האחרונות עברתי סדרה של משברים אישיים, בתחום הלימודי, החברתי, המשפחתי.. אני מרגישה שלמרות שיצאתי מהשנתיים האלו עם הרבה ידע על עצמי, וגדלתי מאוד, התבגרתי ובאמת לא הייתי מוותרת על כל מה שהרווחתי מהמשברים האלו, משהו בי נסדק. הרבה יותר קשה לי לשתף, לסמוך על אנשים, להיפתח, גם כשאני מרגישה לגמרי מפורקת אני מעדיפה להסתגר בחדר ולא לספר לאף אחד.. אני הרבה יותר מודעת לסכנות שבעולם ולדברים שעלולים לפגוע בי ולגרום לי לעוד משבר. בקצרה, אני מרגישה שהרווחתי הרבה בגרות והבנה של העולם, אבל איבדתי את התמימות והפשטות הטבעית שהייתה לי. איך אפשר לחזור לזה?
ש. אנחנו נשלחנו לפה לעבוד את ה', ויש את עניין הבחירה חופשית והשכר והעונש, אבל יש משהו שאני לא מבינה, קראתי על הרבה עונשים שלאחר המיתה, וזה מפחיד, אם אנחנו נענשים אז למה בכלל ירדנו? כביכול יוצא מצב שפה בעולם הזה יש לנו המון ייסורים, וגם בעולם הבא יש המון ייסורים לנשמה. אז מה רק סובלים? נכון שזה זיכוך לנשמה. אבל למה הורידו אותנו אם אנחנו נענשים על כל חטא ודבר שלא עשינו כראוי. אנחנו בני אדם, מוגבלים, לא מושלמים. אז למה ה' מעניש את הילדים שלו?
ש. היי, אני ממוצעת, ממש. לא גבוהה לא נמוכה, לא חכמה אבל לא טיפשה. לא רזה אבל לא שמנה, לא מכוערת אבל לא יפה... המשפחה שלי גם די ממוצעת, אין לי סיפור חיים מיוחד ממש. משעמם אותי החיים, כאילו, אני רוצה משהו שמרגיש לי מיוחד, שלי יש ולאחרים אין... יש לכם אולי רעיון? (אני מקווה שהסברתי את עצמי נכון 😅) תודה
אם בסופו של דבר ה' מחליט על הכל, מה המטרה שלי בחיים? להיות כלי במשחק שחמט? אני לא באמת יכול לשנות משהו, לא?
היי.. שאלה קצת רגישה ומוכרת אבל בקונספט שונה.. מלא פעמים מזהירים מחבר בגיל ההתבגרות. אבל ואבל ואבל.. קיצר, לפני שנה בערך אני וחבר שלי נפרדנו. נתתי לעצמי את הזמן להתגבר אבל יש בעיה אחרת. אני לא מצליחה ליצור קשרים חדשים עם בנים "פוטנציאלים" נגיד ככה מבלי להיכנס ללחץ או למבוכה נוראית. אני לא יודעת מה נסגר איתי . אני ממש רוצה להתקדם אבל משהו בי פשוט נעצר. לאחרונה גם פתאום התחלתי להתגעגע יותר כאילו התקופה הזאת מבלבלת את כל החושים! אני רוצה לזכות להקים בית נאמן בע"ה, ולהתגבר על אותו בחור הלאה אבל כאילו נעצרתי. מה עושים? בת 18 וחצי