ש.
אהלן, תודה רבה על האפשרות לפנות אליכם. פרוייקט מיוחד שעושה טוב.
לשאלתי.. לפני כמה שבועות סיימתי יב והנה אני דוהרת במהירות שיא לעבר השירות הלאומי..(עוד שבוע בול)
אני לא יכולה לומר שהתיכון שלי היה תותים ושוקולד אבל הוא בהחלט היה המקום הבטוח שלי. החברות שלי. אם הייתי עצובה אז ישר הייתי בורחת לבית ספר כי ידעתי שגם אם לא אכנס לשיעור יהיה לי ממי לבקש עזרה או תמיכה ואפילו חיבוק. ועכשיו זהו.. כן יש את החברות בדירה אבל זה לא זה. הן חדשות ולא מכירות וייקח זמן. אני רוצה את החברות שלי את האפשרות להיות ילדה קטנה. לא בא לי להיות אחראית על אלף דברים. אני מרגישה כאילו משו בי נגמר. שלא הספקתי את כל מה שרציתי ויכולתי לעשות בתיכון. אני כל כך מצטערת שלא הערכתי את כמה שהיה לי אז ומה שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי.. חרטה גדולה.. יש לי תפקיד משמעותי במיוחד בשירות אבל אני לא יודעת איך לחייל אותו בידיעה שאת הפרק הקודם בחיי, לא סיימתי כראוי..
(שלא נדבר על זה שהקורונה גרמה לרוב התחושות של החוסר מיצוי)
תודה לכם
ת.
שלום יקרה❣️
מזל טוב! הגעת לשלב משמעותי בחייך, ואת עוברת לצד השני של המתרס :) משמיניסטית לבת שירות, מנערת תיכון וכמעט בלי דאגות לבוגרת ובתפקיד, ממופעלת למפעילה... בהחלט רגע מפחיד! אבל גם מרגש💔 ואשרייך שאת הולכת לקראת תפקיד מלא במשמעות, וגם דואגת לבוא אליו עם כמה שיותר כוח ונכונות לתפקיד. בואי נראה יחד איך עושים את זה😊
קודם כל חשוב לי להגיד, שהמעבר הזה הוא באמת לא פשוט, והתחושות שלך מאוד (!) לגיטימיות. הרבה בנות שירות חוות את התחושות האלה בתחילת שנה עד שהם קולטות מה תפקידן, ומצליחות להרגיש בטוחות במקומן.
כשאת יוצאת לשירות הלאומי, את לא מוחקת את העבר, הוא נמצא בך כל הזמן. את לא נפרדת מחברותייך לעד, הם נשארות לך עוגן גם אחרי. אמנם לא כולן, קשה לשמור על קשר רציף מרחוק, צריך הרבה רצון ומאמץ בשביל זה. ומה שלא עובד, כנראה לא צריך לעבוד כרגע. הסינון הזה בכל מקרה צריך לקרות מתישהו😉 לא בטוח שתאמיני לי, אבל יכולה להגיד לך (מניסיון!!): זה אפילו טוב. הריחוק מדייק קשרים, בוחן אותם באור אחר, ואפילו - בתקשורת נכונה - מחזק אותם!
אל תראי את זה כלוח מחוק שמחכה להתמלא מחדש, יש כאן רצף שלם של חיים שאספת איתך, רגעים ואנשים קרובים שמלווים אותך בחייך וימשיכו, אם תרצי בכך :)
תשמרי את העוגנים האלו, תשתמשי בהם בשעות שאת צריכה משהו שיחזיק ויחזק אותך. כלי לא יכול לשפוך מעצמו, כל עוד הוא לא מלא. תיהי קשובה לעצמך, ותדאגי להתמלא בכוח מהאנשים הנכונים כדי שתוכלי להשפיע ולשפוך מהאור שלך הלאה!
בואי נדבר רגע על רגש ההחמצה. אם כבר בחודש אלול עסקינן, אז נזכיר את שלבי התשובה: חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד. החרטה לא שווה הרבה, אם אין קבלה לעתיד. אין לחרטה מהות בפני עצמה. אמנם זו תחושה טבעית שעולה, אבל אנו צריכים לנתב את הרגש הזה למקום בונה, ולא למקום שמפיל אותנו.
אני חשה החמצה על השנים שעברו, חוסר מיצוי. אז קודם כל - זה טבעי. להזכיר לעצמי, שזה לא אשמתי. זה תלוי בהרבה מצבים (קורונה למשל, כמו שהזכרת) וגורמים ולא בטוח בי. אחר כך לשאול את עצמי - יש לי משהו לעשות עם זה? אני הרי לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. אז מה אני יכולה כן ללמוד להבא? איך אני פעם הבאה מעריכה ואוהבת את המקום שלי גם תוך כדי ולא רק אחרי?
וכמובן, לא לשכוח את כל הטוב שהיה (שהרי אם לא, לא הייתה בך חרטה) ולהאמין שהשנים האלה תרמו לך את מה שהיית צריכה, ומכאן רק לעלות. ההשתקעות בשלב של החרטה לא מקדמת :)
נסכם 3 נקודות אחרונות חשובות:
🔹 פתיחות - בואי בראש פתוח ומאמין לגדולות, להכיר עולמות חודשים ולגדול מהם. תשאפי לשנה טובה, מוצלחת, מלאה. תדברי את זה. תבקשי, תתפללי. חלומות יוצרים מציאות. כשבאים בראש שעדיין מתחרט על העבר ולא מסופק מההווה, כל הגישה להתנהלות היא אחרת ולא מגדילה. גם אם זה לא באופן טבעי כרגע והפחד משתלט, תמלאי את עצמך בעין טובה על השנה הזאת. וסבלנות! זה יגיע בסוף❣️
🔹שמירת עוגנים - כמו שאמרנו, להיות קשובה לעצמך ולתת לך את הכלים והאנשים שמפתחים אותך ומוציאים ממך את המקסימום כוח.
🔹השנים שאחרי האולפנא בדרך כלל דינאמיות ומשתנות הרבה. מעברים זה לא דבר פשוט, אבל זה בונה, וזה מביא איתו הרבה ברכה. דרך ההתמודדות אינדיווידואלית לכל אחד: לכי אחרי האינטואיציה שלך ותרגישי בטוב ובביטחון במקום שאת נמצאת.
לא להתייאש מהתחלה קשה! כמעט כולם עוברות את משבר חנוכה בהצלחה😉
שתהיה לך שנת שירות פוריה ומלאת עשייה שטובה לך ולאחרים :) הצלחה!!
אביגיל