המון פעמים אני שומעת מבוגרים מדברים על עצמם בגיל ההתבגרות, וכולם מתייחסים לעצמם הצעירים בתור מטופשים או נאיביים. מציקה לי מאד המחשבה שגם אני אהיה ככה עוד 20 שנה. לא מספיק שעכשיו אף אחד לא מבין אותי, אפילו אני בעוד כמה שנים אשב ואצחק על עצמי?! יש מישהו מזדהה? עוד כיוונים על המחשבה הזאת?
ש. שלום! השאלה שלי קצת מורכבת מקווה שתבינו:) אנחנו 5 ילדים.. אני הרביעית ואחותי הקטנה בכיתה ז'. מה אני אגיד.. היא כל היום בוואצטאפ עם חברות (דיבורים הכי שטחיים שיש) רואה קליפים ביוטיוב סתמיים ואפילו לא ממש טובים.. וזה מגיע למצב שאין לה תחביבים מעבר לוואצטאפ וללקבוע עם חברות.. מאד עצוב לי לראות אותה ככה.. היא באמת לא מפסיקה. כל היום במחשב.. העלתי את הנושא מול ההורים וגם להם אין כח להלחם איתה על זה.. זה גם מגיע למצב של דיבור מאד רדוד מצידה.. היא תבוא לספר לי או להראות לי איזה משהו סתמי שחברה שלחה לה, או איזה סיפור רדוד כזה שקרה לחברה לה.. קיצור באמת אין לה תחביבים.. באמת קשה לי להבין אותה, כל הזמן אני מעירה לה, שתפסיק להתנהג ככה וכו'... כי זה מאד מאד מפריע לי.. היא בסופו של דבר אחותי והיא חשובה לי - זה בדיוק הסיבה שאני דואגת..אבל בגלל כל השיח הזה שיש בנינו (כמו שתיארתי למעלה) אני מגיבה בצורות כמו: למה את לא יכולה לספר לי עלייך", "זה לא רדוד בעיניך?" ודברים כאלה.. אבל הדברים האלה גורמים ליחסים קרירים בינינו.. אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות.. מצד אחד אני לא רוצה לשתף פעולה עם השיח הזה שלה והתרבות הזאת ומצד שני אני לא רוצה לאבד קשר איתה.. (ובאמת כמעט כל דיבור שלה איתי הוא על דברים שטחיים כמו סרטונים, הודעות וכו..) ולפעמים אני מנסה לפתח איתה שיחה עמוקה יותר אבל היא פשוט לא שם.. מה לעשות?