ש. נחשבת לבן אדם פסימי במיוחד. אבל איכשהו הקורונה הכניסה אותי למציאות ורודה כזאת, באמת האמנתי שאחרי פסח נחזור ללמוד. ואווופס זה לא קרה. עכשיו ופשוב "נפלתי"באופטימיות. באמת האמנתי שמיד אחרי סוכות נצא מהסגר!! ופתאום היום נפלה לי ההבנה שזה עוד יימשך המון זמן. אני מיואשת, מתוסכלת, ובאמת החיים אבדו משמעות.. הלכה ההדרכה,עם כל החלומות, כל העבודה שלי בשנה שעברה עם החברות, סופסוף מצאתי את המקום שלי!!! החזיק אותי שזה קצר וזמני. שעד אחרי החגים הסיוט ייגמר. ופתאום זה כבר לא בטוח.. כל הזמן משכתי את היכולת סבל שלי, בראש שלי זהו הפעולת זום בסוכות זו האחרונה וירטואלית.. איך אני מחזיקה עכשיו שבט חדש בסניף כלכך מרחוק?! באמת שוקלת לעזוב תהדרכה כשאני בקושי שם.. אני סתם מתחזקת קשר עם בנות, וזה קשה, כשיכול להיות שבכל השנתיים האלה זה יהיה הקשר.. אמרו שהדרכה זה גם כיף, כרגע זה מסובך יותר מקרוב, ואין כיף. איך ממשיכים מהיאוש הזה?!
אני בת שירות. וכרגע בתקופת הסגר נמצאת בבית. מרגישה חוסר משמעות.. זאת אומרת, יש אמנם דברים שאני יכולה לעשות בשביל השירות, בבית וכו׳ אבל חסר לי סדר יום ואני הולכת לישון מאוחר קמה מאוחר. מרגישה שאני מורחת את היום. איך אני יכולה להצליח לקום, להרגיש באמת שיש לי תפקיד, להקפיד על משמעת עצמית, להיות עם אנרגיות למרות הסגר וכו׳ תודה.. נקבה 18
אהלן אני בת 16 בשביעית:) אני קוראת המון את השאלות בקבוצה ואני רואה המון שאלות על הרגשה של חוסר מיצוי של השנים בבית ושל הזמן לפני שיוצאים לעולם. אני לא רוצה לגמור ולהרגיש ככה גם... איך אפשר למנוע את ההרגשה? איך אפשר לגמור י"ב ולהרגיש שמיציתי וניצלתי כל רגע?