1133.א
יאוש!
ש.
נחשבת לבן אדם פסימי במיוחד.
אבל איכשהו הקורונה הכניסה אותי למציאות ורודה כזאת,
באמת האמנתי שאחרי פסח נחזור ללמוד.
ואווופס זה לא קרה.
עכשיו ופשוב "נפלתי"באופטימיות. באמת האמנתי שמיד אחרי סוכות נצא מהסגר!!
ופתאום היום נפלה לי ההבנה שזה עוד יימשך המון זמן.
אני מיואשת, מתוסכלת, ובאמת החיים אבדו משמעות..
הלכה ההדרכה,עם כל החלומות, כל העבודה שלי בשנה שעברה עם החברות, סופסוף מצאתי את המקום שלי!!!
החזיק אותי שזה קצר וזמני. שעד אחרי החגים הסיוט ייגמר.
ופתאום זה כבר לא בטוח.. כל הזמן משכתי את היכולת סבל שלי, בראש שלי זהו הפעולת זום בסוכות זו האחרונה וירטואלית..
איך אני מחזיקה עכשיו שבט חדש בסניף כלכך מרחוק?!
באמת שוקלת לעזוב תהדרכה כשאני בקושי שם.. אני סתם מתחזקת קשר עם בנות, וזה קשה, כשיכול להיות שבכל השנתיים האלה זה יהיה הקשר.. אמרו שהדרכה זה גם כיף, כרגע זה מסובך יותר מקרוב, ואין כיף.
איך ממשיכים מהיאוש הזה?!
ת.
שלום וברכה🙂
מבין אותך. ממש. הקורונה הזאת זה לא צחוק, כולנו הושפענו ממנה בצורה כזו או אחרת, ומסתבר שברוך ה', היה לך מה להפסיד... באמת ממש לא נעים איך שכל התוכניות שלנו מתנפצות או משתנות ללא היכר, פעם אחר פעם. זה מעצבן, זה כואב, זה מתסכל ומכעיס. איתך בצערך😔
אני אוסיף כבר עכשיו, שאני מודע גם לכך שיתכן שאת נמצאת כרגע במקום קצת אחר מבחינת התחושות שלך, כשכבר כן התחיל להשתחרר קצת וכו', אבל אני אנסה בכל זאת להתייחס לשאלה שלך כפי שהיא, כי נדמה לי שהקושי שלך הוא לא משהו שככה הולך בן-רגע, והוא עלול להיות רלוונטי בצורות שונות עוד תקופה די ארוכה, ובמובן מסוים לכל החיים.
את כותבת שאת נחשבת לבן אדם פסימי במיוחד. תראי, אני רואה את עצמי כבן אדם אופטימי; אבל יש לי גם חברים די פסימיים, שאני מאוד מעריך. אני חושב שהרבה פעמים יש בפסימיות, כשהיא במידה סבירה, הרבה מאוד כנות בריאה; שמסתכלים למציאות בעיניים ומוכנים לראות אותה על מעלותיה וחסרונותיה, שאני לא מוכן לעבוד על עצמי ש'הכל טוב', שאני מזהה את הסכנות ויודע להתריע מפניהן.
אני רוצה להציע לך לעבוד דווקא עם הכנות הזו.
נראה לי שחלק גדול מהאתגר של הקורונה קשור לצורך שלנו בוודאות, ביציבות, בשליטה. אנחנו מתכננים כל מיני תכנונים, והופה! הכל נשלף לנו מתחת הידיים. ברור שמי שמתחיל לספר לעצמו איך עוד ועוד תוכניות שלו הולכות לטמיון, ירגיש מהר מאוד חוסר אונים ותסכול. אבל האמת היא, שמציאות משתנה מחייבת אותנו להשתנות. זה לא תמיד קל, אפילו ממש לא, אבל בסופו של דבר, פשוט לא שייך בעולם של קורונה, לחשוב במושגים של 'טרום קורונה'. כל כך הרבה דברים משתנים לנו פתאום, שאנחנו חייבים לשנות את דרך החשיבה – במקום להתחיל ממה שהיה לנו לפני הקורונה ולספור כמה דברים 'הלכו', להתחיל לחשוב מאפס ולראות מה כן יש לנו.
אנחנו יכולים כל הזמן לספר לעצמנו שעוד רגע זה נגמר, שזה קצר וזמני, למשוך עוד ועוד את יכולת הסבל שלנו. אבל זה לא ממש נכון, אנחנו לא באמת יודעים כמה זמן העסק הזה ימשך, וגם אם דברים ישתנו זה לא אומר שנחזור לגמרי לשגרה, ותמיד יכול להיות ששוב נחזור לסגר, בקיצור – אי אפשר רק למתוח את החבל עוד ועוד.
הקורונה מזמינה אותנו, ברצוננו או שלא ברצוננו, לשחרר תפיסות, לעדכן חלומות, ולחשב מסלול מחדש. אם ניענה להזמנה הזו, אני חושב שזה יכול להיות אחד הדברים היותר טובים שיקרו בחיים שלנו.
אז תחזיקי חזק, אנחנו מתחילים – מההתחלה😎
מה נותן לך משמעות בחיים? כן כן, החיים האלה, בדיוק כמו עכשיו, בבית בלי חברות ובלי הדרכה בסניף ובלי לימודים באולפנה. נגיד שזה מה שהולך להיות לך כל החיים – אני יודע שזה לא נשמע נעים – אבל מה בכל זאת נותן לך משמעות? אל תחשבי על דברים שנתנו לך משמעות פעם. תחשבי על עכשיו. מההתחלה.
אולי משפחה? אולי תורה? אולי גם חברות ולימודים וסניף בזום שוים משהו? אולי באמת הגיע הזמן למצוא משהו אחר, חדש? לעשות משהו, לעבוד במה שאפשר, להתנדב, לצייר, לנגן, לרקוד, לכתוב, לשחק עם האחים, לדבר עם ההורים, לקרוא, ללמוד משהו? מה יכול לעשות את החיים שלך הכי מאושרים שאת יכולה במצב הנתון ? אלה החיים שלך – את יכולה לקחת עליהם אחריות! תירוצים יש לנו מכאן ועד אוסטרליה, אבל בסופו של דבר, בידינו הדבר – לעשות את הכי טוב שאפשר.
אולי באמת דברים שעשית עד עכשיו כבר לא רלוונטיים? אולי צריך לשנות את המינונים? תנסי לחשוב כמה שיותר פתוח.
ככל שתחשבי על זה יותר, יכול להיות שתגלי שבאמת יש דברים שצריכים להשתנות, פתאום יש כל מיני חוסרים שצריכים לשים לב אליהם יותר מהרגיל (למשל – יש לי צורך חברתי, בדרך כלל אני ממלאת אותו בטבעיות באולפנה, ועכשיו אני צריכה לחשוב על פתרונות יצירתיים, מה יכול לעזור לי לענות על הצורך הזה במסגרת המגבלות), דברים שצריכים להיעשות אחרת, ואולי אפילו הזדמנויות שלא היו לי לפני כן.
מצד שני, אני מאמין שתגלי גם דברים טובים שיש לך כבר עכשיו, שבעצם יש גם משהו נחמד בסתם להיות בבית, שפתאום יש לי זמן עם עצמי ועם המשפחה וכו'. אז נכון שלא חלמתי לפני חצי שנה שזה מה שיהיה איתי, אבל בעצם – מה זה משנה?
ניקח לדוגמא את ההדרכה.
יתכן שבאמת יותר טוב לך לעזוב. יכול להיות, הרי המציאות עכשיו היא לא אותה מציאות כמו קודם.
אבל בואי רגע נחשוב – למה בעצם להיות מדריכה? מה אני בכלל רוצה לעשות בהדרכה? מה לדעתך אמור לקרות שם? האם אני נמצאת בהדרכה רק כדי שיהיה לי כיף, או שבעצם יש פה גם שליחות שחשוב לי לעשות? תראי, כמו שלך קשה, גם לחניכים שלך קשה. אז אולי בזמן הזה הם הכי צריכים אותך?
וכמו בשאלת הלמה, כך גם בשאלת האיך – אם החלטתי שיש לי מטרה מסוימת בהדרכה, האם זו מטרה שאפשר לקדם בימי הקורונה? ברור שזה צריך להיות באופן אחר מהרגיל. אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי, ואפילו לא אומר שזה לא יכול להיות כיף. אבל בשביל זה אנחנו חייבים לחשוב ממש מחדש על הכל, לא לוותר להרגלים שלנו. (כמובן שאם את רוצה גם עצות יותר פרקטיות, את מוזמנת בחום לשאול שוב🙂)
בקיצור – עד שנחזור לכל המוכר ואהוב, בקרוב ממש בעז"ה, אנחנו יכולים – וצריכים – לחשוב מחדש על כל הדברים שהשתנו לנו פתאום. אני באמת מאמין, שהגמישות הזו תפתח לך אופקים חדשים לגמרי; שבעז"ה אחרי שכל זה יגמר את תסתכלי אחורה ותגידי לעצמך – איזו תקופה מדהימה זו היתה! שונה, שונה מאוד; אבל זה בדיוק מה שהפך אותה למיוחדת כל כך😌
סומך עלייך💪🏻
נדב