שלום, תודה ובהצלחה!
כבר די הרבה זמן שזה מציק לי, אני מרגיש שאני רך, או קר... אני אסביר. זה לא שאני נפגע בקלות, אם בכלל, או שלא אכפת לי מספיק, כשיש דיונים או דברים שאני מרגיש להוט עליהם אני לא מצליח באמת להתלהט. בעבר ניסיתי להתגבר על הכעס שלי, לא הייתה בעיה רצינית אבל התחלתי להיות מאופק. מאז אני לא מצליח לכעוס או להכנס למכות גם כמשחק עם החבר'ה..
אז קודם כל, אני הגעתי למסקנה שאני צריך את זה ושזה רע שאני כבוי. איני? זה באמת רע?
שנית, אני מרגיש שזה משקף את עבודת ה' שלי גם כן. אי רוצה להיות יותר קנאי, אחד שיותר אכפת לו כמזלזלים ודברים כאלה, אז איך אני יכול לעשות את זה?
שלום וברכה!
אני חייבת לומר שהשאלה פשוט יפה. יפה ממש. ולמה? כי אני רואה בה המון עבודה על עצמך, שאיפה להתקדם בעבודת ה', עבודת המידות ויחד עם זה יש לך רצון ענק לרומם את המקום שבו היית בעבר, בלי לאבד את עצמך. (או שאולי אתה מרגיש שקצת איבדת, ועכשיו נחפש קצת יחד.)
מהשאלה שלך עולה שעשית עבודה מדהימה. ממש גדלת והצלחת להתגבר על מידת הכעס. קודם כל, שאפו! זו מידה קשוחה.
ונראה שעכשיו מה שמציק לך, זה האם אתה בדרך הנכונה לך?
עזות דקדושה
עזות דקדושה, זה מושג שטבע רבי נחמן מברסלב, ומשמעותו היא שגם חוצפה שמצטיירת לנו כמידה שלילית, יכולה להיות מידה טובה, ולשרת את האדם בפעולות שונות בחיים. את אותו עניין ניתן גם להשליך על הכעס- גם הכעס הוא מידה שיכולה לשרת אותך, אבל במידה מדודה, ובשימוש מדויק. רבי נחמן כותב ש'בעזות דקדושה' משתמשים כאשר רוצים למחות על עוולות חברתיות, על מציאות מעוותת- ושוב, גם זה במידה. צריך לדעת שהכעס הוא כמו אש, הוא יכול לחמם והסחוף אחריו אנשים עייפים והוא יכול לשרוף ולפגוע.
האש שלך, בדרך שלך
אז תכלס, מה עושים? מאחר שאנחנו לא מכירים באופן אישי אני לא יודעת בדיוק מאיפה נובע הקושי שלך להתלהט או להיכנס לדברים עד הסוף.
אז אכתוב כמה נק', בתפילה שזה יגע בך.
1. 'דברי חכמים בנחת נשמעים'- להט לא חייב לבוא לידי ביטוי רק בוויכוחים קולניים, אלא הוא בהחלט יכול לנבוע ממקום פנימי שדורש אמת, ועדיין מדבר בנחת ונעם. רוב האנשים יותר מתחברים לדרך הזו, כי יש בה מקום מכבד, שנותן לעוד דעות להישמע ומאפשר מרחב. אני חושבת שבדורנו זה כל כך נחוץ למי שרוצה לקרב ולהכיל את עם ישראל כולו, ומתוך כך לתקן עולם במלכות שדי באמת.
2. 'מה יגידו?'- לרוב, אנחנו חוששים להביע את דעתנו עד הסוף מחשש מתגובות הסביבה- מספיקה חוויה אחת שבה חבר/ה 'כיבו' אותך, כדי להשאיר רושם של חוסר בטחון. במקרים כאלה אני מציעה קודם כל לחזק את העובדה שדעותיך חשובות ויקרות. לכן ה' נתן לך אותם, הוא רוצה שתעשה איתן משהו. וברגע שאומרים את הדברים במקום ובזמן הנכון, הם גם ישמעו בצורה מדויקת וטובה שלא תפגע באף אחד, ולא תגרור וויכוח מיותר, ואז תרגיש בנוח יותר לומר את דעותיך ולהביע את האכפתיות שנמצאת בך.
3. 'קנאה טוב או רע?'- קנאות היא מידה חשובה, אך שנויה במחלוקת. גם היא כמו הכעס עלולה להרוס אם הגזמנו במינון. והאמת, לא לכל אחד מתאימה המידה הזו. אפשר לפתח אכפתיות גם בדרכים של אהבה ודאגה, ובעיני זה גם ישפיע על יותר מעגלים סביבך.
שים לב שלא כתבתי על נקודה של אכפתיות מהסביבה, כי אני מרגישה מהשאלה שלך שאתה אדם אכפתי מאוד, אתה פשוט לא 'סגור' על דרך שזה בא לידי ביטוי.
4. קצת שיעורי בית- תיארת שאתה 'כבוי'.
מה זה מבחינתך כבוי?
האם מי שלא נראה להוט זה אומר שהוא כבוי?
האם מי שלא נסחף עם הרגש שלו הוא בהכרח כבוי?
האם אתה מרגיש שאתה באמת פחות מחובר לעצמך או שרק עדנת את אופן הביטוי של הדברים?
אני מזמינה אותך לחשוב על השאלות ולהיות קשוב למה שעולה בך.
תיקון המידות ועבודת ה' לא אמורה לכבות אותנו חלילה.
לסיכום- לדעתי קיבלת מתנה, עשית תהליך מדהים ואתה בהחלט יכול לצמוח ממנו למקומות מדהימים. הלהט לא חייב לבוא לידי ביטוי בקולניות, ואפילו יש ערך מוסף ללהט שנובע מחשיבה עמוקה ונחת. כמובן שיש זמנים שעלינו לזעוק- אבל אתה צריך לדייק מהי הדרך שבאמת מתאימה לך, אם ה' נתן לך את היכולת להיות כל כך מאופק- ואולי יש בך גם מתנה. מקווה שעזרתי, היה לי מרתק לעבוד על השאלה שלך. במידה וזה לא היה מדויק, תחזור אלינו, נשמח לדייק ולהתמקד בקושי.
בהצלחה, רותם.