ש. ההורים שלי כל הזמן מספרים לאנשים אחרים כמה אני לא יוצאת מהבית ודוחקים בי כל הזמן לצאת ולהסתובב. תודה על ההתנדבות שלהם אבל באמת שזה כל כך מרתיח אותי. אני יכולה לבחור מתי לצאת ולפעמים באמת שזה לא תלוי בי- לא כל החברים שלי גרים בעיר שלי אז קשה עם הסגר להיפגש איתם, ולא כל כך שבעיר שלי יוצאים בגלל הסגר. אז עד כמה שהייתי שמחה לצאת אין לי הרבה עם מי. לנקודה נוספת היא שזה סגר! הבעיה העיקרית שלי היא שהם דוחקים בי כל כך שאפילו כשאני יוצאת אז מרגיש לי שאני יוצאת רק בגלל שהם אמרו. זה מאוד מעצבן אותי
ת.שלום לך!קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני מזדהה עם הבאסה שאי אפשר להיפגש עם חברות כמו לפני הקורונה, זה מורכב יותר ובעייתי, במיוחד כשהחברים לא גרים באותה העיר שלך. זו התמודדות לא פשוטה ונשמע שאת מתוסכלת.. מקווה שאוכל לעזור קצת..
אני יכולה לומר שבתור אדם מבחוץ שקורא את הדברים, בולטת מאוד האכפתיות והדאגה של ההורים שלך אלייך. זה אולי נשמע לך סתמי או עובדה שלא עוזרת לך, אבל לפעמים אנחנו לא מספיק חושבים על הכוונות של האנשים סביבנו וכתוצאה מכך לא מעריכים אותן מספיק.
ההורים שלך נשמעים לא פחות מתוסכלים ממך. הם כנראה פוחדים שלא יהיו לך חיים חברתיים ובתור ההורים שלך הם רוצים שלא תהיי בודדה ועצובה.. העובדה שהם מספרים לאנשים אחרים על כך שאת לא יוצאת מעידה שהם מודאגים ורוצים אולי עצות מאנשים אחרים כדי להקל עלייך. אני מבינה את הכעס שלך עליהם. זה לא נעים להרגיש שדוחקים בך לצאת ושמדברים על המצב החברתי שלך עם אנשים אחרים, במיוחד כשלא ביקשת את זה מהם. אבל אפשר ורצוי קודם לנסות ולחשוב גם על נקודת המבט שלהם- הם דואגים לך ורוצים שיהיה לך טוב. נסי לחשוב על עצמך, האם לא קרה שהייתה לך כוונה טובה אבל בסוף המעשים לא יצאו טובים כמו שהתכוונת?. זה עניין אנושי שקורה לכולנו וכמו שהיית רוצה שיבינו את כוונתך הטובה, כך גם עם ההורים שלך.
ובכל זאת, מה אפשר לעשות?, אנסה להציע לך כיוון-דיבור🗣️מצאי זמן בו גם את וגם ההורים שלך פנויים ורגועים. נסי לפני זה לסגל לעצמך חשיבה חיובית ומכילה בה את מבינה את הדאגה שלהם, אך קשה לך עם הדרך בה הם מתמודדים איתה (מדברים עם אחרים, דוחקים בך לצאת). כשאת מגיעה בגישה כזו כך ירבו הסיכויים שהשיחה תהיה נעימה ושהם יבינו לליבך ויפסיקו. במקום לפנות אליהם בהאשמה של "אתם כך וכך", נסי אולי לפתוח ב"אני מרגישה\חושבת ש.." . ברגע שתסבירי להם שחשוב לך לצאת לפגוש חברים ואת כן יוזמת ויוצאת, אולי תרד מהם הדאגה לך. תסבירי להם בעדינות שזה לא נעים לך שהם משתפים אנשים אחרים בעניינים שביניכם ושתשמחי שידברו איתך ישירות על הדברים.אני לא מכירה אותך ולא יודעת מה טיב הקשר והפתיחות שלך עם ההורים שלך. אבל גם אם את מתפדחת\מרגישה לא נעים לפתוח את זה מולם, זכרי שחשוב שתנסי, בסופו של דבר כל הורה רוצה שהילד שלו ידבר איתו. זה יוכל אולי לפתור את הבעיה ולהקל עלייך בהמשך..
הבחירה שלךנכון, זה מבלבל ואפילו מרגיז כשאנחנו מרגישים שהבחירות שלנו הן לא אותנטיות\ מקוריות שלנו ושהן מושפעות מאנשים אחרים. את מספרת שאת יוצאת בגלל שהם דוחקים בך ולא בגלל שאת רוצה לצאת. אז נסי לשאול את עצמך- האם בכלל לא רצית לצאת לפני שהם דחקו בך?, האם אחרי שיצאת, גם אם זה היה בהשפעתם, לא נהנית בסוף?. יכול להיות שגם אם יצאת כדי "לרצות" אותם קצת, בכל זאת נהנית. מתי זו בעיה? כשאנשים דוחקים בנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים ובסוף אנחנו סובלים. נשמע שלצאת עם חברים שלך זה לא סבל, אבל עצם זה שההורים שלך היו חלק מההחלטה לצאת הוא שמרגיז אותך. אולי בכל זאת זה לא כזה נורא לצאת בהשפעתם כמו שאת חושבת? אולי לפעמים את צריכה את המחשבה הזו עליהם כדי לקום ולצאת?
נקודה אחרונה היא את מול עצמךנשמע שאת מרגישה הרבה כעס ותסכול סביב המצב של הסגר. העובדה שההורים שלך לוחצים עלייך לא עוזרת ורק מלחיצה אותך יותר. זה מובן לגמרי! אבל אני בטוחה שאת לא רוצה להמשיך עם התחושות האלו, עצם זה שכתבת לנו, מראה שאת רוצה שזה ישתנה וזה ראוי להערכה!. חשוב לי לומר לך שבמקרים רבים השינוי תלוי בנו. לכן אני ממליצה לך לנסות לעבוד על חשיבה חיובית יותר, על כך שגם אם זה לא נראה ככה, האנשים שסביבנו אוהבים ודואגים לנו וכוונותיהם טובות. כשאנחנו מסגלים חשיבה מכילה ומקבלת יותר כלפי האחר זה מחלחל אל הפנים שלנו ומשפיע גם עלינו.
אני מאחלת לך לפתור את העניין עם ההורים ושתוכלי לפגוש יותר את החברים למרות המרחק..מקווה שעזרתי וכאן אם יש לך עוד שאלות,מור🤗