ש.
למה פטירה נתפס באופן כזה חמור?
הרי זה נראה שבסופו של דבר לשם אנחנו שואפים (עולם הבא) אני באמת לא מצליחה להבין את העניין.
אשמח שתענו לי על זה בהקדם!
ת.
שלום, זו שאלה כל כך טובה שהתשובה כמעט נמצאת בתוכה. אבל אני אנסה להסביר יותר טוב.
היחס לפטירה הוא באמת דבר מורכב, מכיוון שהיהדות מקדשת את החיים ולא את המוות, אבל מצד שני אנחנו מאמינים שהמוות זה לא 'סוף העולם' ויש חיים נצחיים אחרי המוות.
מה זה אומר קדושת החיים?
ה' ברא את העולם כדי שהוא יגיע לתיקונו, וכך גם כל אדם נברא כדי שיחיה על פי התורה ויהיה צדיק. אם כן ברור שאנחנו רוצים את החיים, כי רק בגללם אנחנו יכולים לעשות מצוות ולהידבק בה'. רק בעולם הזה אפשר לעשות את רצון ה', וזה באמת הדבר הכי טוב ומשמח שיכול להיות. אז ברור שלא נשאף לסיום החיים, שלנו או של אחרים.
אבל מה עם העולם הבא?
באופן שטחי נראה שהמטרה שלנו זה העולם הבא, ואנחנו צריכים 'לשרוד' בעולם הזה בלי לעשות חטאים. אבל זה לא ההסתכלות הנכונה על החיים. המטרה היא להיות דבקים בה', ולהגיע לזה אפשר רק בעולם הזה ע"י קיום המצוות. אבל כשה' מחליט שסיימנו לעשות את מה שהיינו צריכים לעשות בעולם הזה, הוא מפריד בין הנשמה שלנו לגוף, ולזה אנחנו קוראים מוות. אחרי המוות הנשמה נמצאת במקום רוחני שאין בו גשמיות, וכך היא נשארת דבקה בה' תמיד לפי מה שהיא עשתה בעולם הזה.
אז מוות זה עצוב?
לאנשים שעדיין חיים ודאי שהמוות הוא חוויה לא טובה, כי ישנה פרידה ביננו לבין האדם שמת, וזה פרידה שקשה לנו, בלי קשר לשאלה אם זה טוב או לא. בנוסף, כאשר אדם מת נגמר הזמן שבו הוא יכול לפעול ולהוסיף טוב בעולם, והסיום הזה מחליש קצת את מי שנשאר, כי עכשיו יש פחות כוחות חיים שפועלים לטוב בעולם הזה.
אז למסקנה, פטירה נתפסת כדבר חמור בגלל החיסרון שיש בעולם הזה, שהוא באמת חיסרון גדול ולכן חיי אדם זה דבר כל כך חשוב. אבל בשביל האדם שמת לא קרה דבר רע בהכרח, אלא מעבר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני - פרידה של הנשמה מהגוף.
מקווה שעזרתי, נתנאל