ש
שלום!
אני מכירה את המשנה בסנהדרין שכתוב שכל אדם חייב לומר "בשבילי נברא העולם". איך אפשר להגיד דבר כזה? ומה עומד מאחורי המשפט הזה?
תודה לכם!
ת
שלום :)
שאלת שאלה מעולה - איך אפשר לומר 'בשבילי נברא העולם' ?
ויותר מזה, אם כל אדם צריך לומר העולם נברא בשבילי - אז למי הוא מיועד איך זה מתיישב.
אז בואי נתחיל מזה - שהעולם נברא בשבילי - יכול להתפרש בשני דרכים.
הדרך הראשונה, המשפט יגרום לאדם להרגיש תחושת מחוייבות למקום שנברא לכבודו - כמו אדם שנתנו לו מתנה יקרת ערך ועליה הוא שומר מכל פירור אבק.
הדרך השניה, המשפט יגרום לאדם להתייחס לכך בגאווה וחוסר התחשבות בזולך כי הכל ברשותו והוא יכול לעשות כל דבר שיעלה על דעתו.
וכאן לעניות דעתי, כיוונה המשנה לדרך הראשונה.
'בשבילי נברא העולם' - לי נתנה האחראיות לשמור על העולם (פיקדון מה' יתברך) ואין לי אפשרות לחמוק מזה.
בשבילי - כדי שאני אתקן אותו.
כשהקב''ה מניח את האדם הראשון בגן עדן, הוא מצווה אותו 'לעבדה ולשמרה' - נותן לו תפקיד, לשמור על מה שה' נתן - הוא לא מניח אותו בגן עדן כדי לשבת רגל על רגל.
הקדוש ברוך הוא מטיב איתנו בעולם הזה כדי שנדע להוקיר תודה ונעבוד ונשמור את מצוותיו, ובעיקר על מה שנתן לנו.
ואם כבר התוודעת למשפט הזה, הייתי שמחה להכיר לך את המשפט 'אנוכי עפר ועפר' שלפעמים נמצא באותה המשוואה
וכאן אני אסביר.
אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).
ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."
שני המשפטים בעצם הפכים אחד של השני.
''בשבילי נברא העולם'' יכול לגרום לאדם להרגיש תחושת מחוייבות למקום שנברא לכבוד - כמו אדם שנתנו לו מתנה יקרת ערך ועליה הוא שומר מכל פירור אבק ומצד שני לגרום לאדם להתייחס לכך בגאווה וחוסר התחשבות בזולך.
''אנוכי עפר ואפר'' יכל לגרום לאדם לנהוג בענווה וצניעות או לחוסר הערכה עצמית וייאוש.
המטרה שלנו זו למצוא את האיזון בין השניים.
לקחת את הטוב מכל כיס. להבין שקיבלתי מתנה - לכבודי ולשמור עליה מכל משמר ולמרות שמרעיפים עליי טוב, לנהוג בענווה וצניעות.
מקווה שסיפקתי תשובה שמניחה את דעתך :)
נעמה
0542317757