שלום רב,אני מאוהבת במישהו שבאמת חשבתי שיוכל לצאת מזה משהו אבל התברר לי שהוא לא מרגיש כמוני.מאז אני פשוט במצב רוח נוראי, אני באמת אדם שמח, אופטימי, אין סוף לאמונה שלי בה' יתברך, אבל אני מרגישה שזה קצת גדול עלי עכשיו והיו לי הרבה ניסיונות בחיים אבל עכשיו אני מרגישה ללא תקווה.ראיתי כמה מהתשובות שלכם על שאלות בנושאים כאלה ושרוב הפעמים החלק החשוב הוא להתעסק בדברים אחרים, למצוא תחביבים ולמלא את הזמן, אבל באמת שאין לי חשק לזה, לא שאין לי מספיק דברים לעשות, אני מדריכה בסניף, ב"ה יש לי הרבה חברות, יש את הלימודים, משפחה, אבל אין לי שום רצון לעשות משהו.. אני מהבוקר עד הערב מנסה שהיום יעבור כבר... ופשוט מרגישה שקצת אין לי טעם לקום ח"ו, גם כשאני עושה משהו אין לי את השמחת חיים האדירה שהייתה לי וקצת מתחבאת עכשיו, נראה לי שכמו כל בת שנדלקת על מישהו ישר התחלתי לראות את העתיד שלנו יחד ועכשיו זה פשוט התרסק.אני רק רוצה שוב להיות שמחה, שוב להיות עם תקווה ועם רצון עמוק לקיים את התורה והמצוות, לשים את זה מאחורי, לגדול מזה ודי.אני לא מיואשת ח"ו משום דבר, אבל אני רוצה בכל ערב להרגיש שהיה לי יום מנוצל, כי זה פשוט שאב לי את כל הכח רצון, אני רוצה לב חופשי.תודה רבה רבה לכם:)
ת.שלום לך אהובה! ❤️
ממש אפשר לשמוע את הכאב שלך בין המילים, שולחת לך חיבוק ענק מרחוק ומקווה שבע"ה אוכל להועיל ואפילו במעט..
יש משפט ידוע של הרבי מקוצק וזה חלק ממנו: "אין שלם מלב שבור, אין זעקה גדולה מהדממה.." 💔לב שבור זה דבר קשה מאוד והוא זועק בדממה אילמת..
את צודקת שחשוב להתמקד בעשייה וכו' אבל בעיניי חשוב עוד יותר לתת מקום לרגש.פשוט לקחת נשימה עמוקה עמוקה, כזאת שממלאת את כל הריאות וממנה בנשיפה ארוכה להוציא את הרגש.בלי חסמים, בלי ביקורות, בלי בריחות.להיות שם באמת.מה את מרגישה עכשיו?! 😔
עיבוד הרגש ונתינת מקום לחוויה מאוד חשובים.למדתי את זה בגיל קצת יותר מאוחר ממך ואני יכולה לומר לך שבמקום בו נותנים לרגש את המקום המתאים והמכובד לו גם הריפוי עמוק ונכון יותר.
עיבוד הרגש יכול להתבצע לבד או עם מישהי שאת אוהבת, במילים או במחשבות, בבכי או בדממה.הכל מתקבל..
אחרי שתתני מקום לרגש ותוציאי קצת אני מאמינה שקצת יותר יוקל לך בע"ה.
השלב הבא הוא להרפות, לא לחפש כל הזמן מה לעשות.להיות עם חברות, בסניף, עם חניכות וכו' וכו' וכו'את יכולה להחליט שאת לוקחת כמה ימים הפסקה.
ומכאן- אחרי ההפסקה תחזרי בע"ה בכוחותייך.זה יכול גם להיות בהדרגה..
כמה נקודות שאני בטוחה שאת יודעת ובכל זאת רציתי רק להזכיר:)
❤️ לשתף לשתף לשתף-שיתוף לכשעצמו הוא חלק מעיבוד הרגש שדיברנו למעלה.שיתוף יכול להיות עם כל אחת שאת מרגישה איתה בנח.אמא, אחות, מדריכה, חברה, מחנכת, יועצת ובאמת כולן/ם.גם אם השיתוף לא מגיעה מחיפוש לעצה, עצם הדיבור והנוכחות של הדברים נכונה.
❤️ להגביל את העצב בזמן-לחשוב כמה זמן ריאלי לתת להכל מקום ואז להתחיל לחזור לשגרה.להשתדל שלא לשקוע פנימה יותר מידי.
❤️ לסמוך על ה'-ניכר ממש מהשאלה שלך שיש לך אמונה בה' יתברך.תמנפי את הכל למעלה..דברי איתו, שתפי אותו.ה' הוא המקשיב הטוב ביותר!מעבר לזה, זה אמנם לא קל ולפעמים רואים את הדברים רק בדיעבד (אם בכלל) אבל לסמוך על ה' שהוא עושה את הדבר הנכון והמדויק לך.כנראה הוא לא האחד שלך והקב"ה שם אותך פה כדי לתת לך הצמחה רצינית.כשתגיעי בע"ה לאחד שלך את תהיי מוכנה ובשלה יותר.אפשר גם להתפלל שבע"ה בעיתו ובזמנו תזכי לפגוש את האחד בקלות ושמחה.
❤️ לתת זמן ומקום לדברים אישיים שלך-נשמע שאת אוהבת מוזיקה (לא בטוח שאני צודקת, זה רק ניחוש 😉)שימי לך מוזיקה שאת אוהבת, תציירי אם את אוהבת, תנגני אם זה מה שמשמח אותך.תעשי דברים שהם לך ובשבילך.עדיף משהו עם יצירה (אולי גם לכתוב?).כשאנחנו יוצרים משהו חדש, אפילו אם אנחנו לא הציירים הטובים ביותר או הכותבים הכי מחודדים אנחנו מוציאים קצת מהרגשות לדף או ליצירה ומוקל לנו.
והנקודה האחרונה היא לזכור שהכל זמני.זה נשמע הכי קלישאה, אני יודעת 😅אבל זו האמת.. בסוף הכל עובר.
בתפילה, בתקווה וחיזוק ענק מרחוק 😘אילה.