ש
היי.
יש לי חברות עוד מהאולפנה שזוכרות אותי בצורה מסוימת שממש לא משקפת את מי שהייתי אז (לא מרצוני אלא מכורח המציאות שלא קיבלו אותי כמו שאני וגם כי עברתי דברים) ואת מי שאני היום.(מקום יותר שלם ב"ה) לא יודעת מה לעשות... לנצח נגזר עלי לחיות ככה? עם הזיכרונות והיחס שלהן? זה לא מרפה ממני.
היה בי כ"כ הרבה אור שרצה לצאת באולפנה ופשוט לא מצא את הדרך. גם הרגשתי שלא תפסו וקלטו אותי כמו שאני באמת. וזה כ"כ מתסכל ומייאש. אני יודעת כמה אני חברותית וכמה יש בי. הן בחרו לראות את זה במשקפיים שלהן. לא יודעת מה לעשות. מפחדת על העתיד. תמיד יהיה איזה קשר אליהן ואני לא יכולה להתכחש. סוף שמינית זה חלק מהחיים שאחרי זה. מה שעוד מציק לי זה היחס המתנשא אלי. והיחס המרחם. זה נשמע נורא. ומרחיק. אבל עמוק בלב אני יודעת שזה היחס ואני מרגישה. אי אפשר להסתיר. בא לי לצעוק עליהן ולהעליב אותן בחזרה שהן מסכנות ואני לא פחות שווה מהן. (אני בוכה תוך כדי כתיבה) למה מישהו בעולם הזה מחליט שהוא שווה יותר ממישהו אחר? אני מפחדת מהן. אבודה פשוט. ואין לי עם מי להתייעץ.
ת
שלום יקרה❣️
אני כבר כמה וכמה שנים אחרי היציאה מהאולפנה ואני עדיין זוכרת שיחות עם חברות שלי בנושא שאת מעלה.
לאחר סיום שמינית כמה חברות שלי, כל אחת באופן נפרד, סיפרו לי כמה שהן מרגישות שהן השתנו, התפתחו והגיעו למקום שלם יותר עם עצמן. אך כל פעם, כשהן נקלעות למפגשים כיתתיים - הן מרגישות כאילו מחזירים אותן למשבצת המצומצמת שהייתה מנת חלקן בשנות האולפנה.
ההרגשה הזו של צימצום ה'אני' – היא קשה. היא כואבת. אולי גם מכבה. זו לא תחושה פשוטה...
את הרבה יותר ממה שהן חושבות, וגם הרבה יותר ממה שאת מכירה את עצמך. את עוד צעירה, ואת עוד בעיצומן של השנים המשמעותיות המלאות בהתפתחויות ושינויים. ובעז"ה רק תלכי ותתבררי, תגדלי ותפרחי 🌷
באופן טבעי, כשנפגשים עם אנשים מהעבר – הם מקטלגים אותך אוטומטית לאיך שהם מכירים אותך, ופחות נותנים את דעתם שיש מצב שאת אחרת, שהתפתחת ושהשתנית.
וזה מה שאת חווה.
השנים במהלך האולפנה אלו שנים של גיל ההתבגרות, זה זמן שהאדם 'מתבשל' בו. עובר תהליכים, עובר קשיים רבים. ולכן זה מאד הגיוני וצפוי שמי שהכיר אותך בשנים האלו – לא הכיר אותך האמיתית. בגיל ההתבגרות, בתוך הקשיים – עוד קשה להוציא את האור של עצמך.
ולכן, כל מה שאת מתארת הוא הגיוני, מובן, מוכר וקיים.
עכשיו, אחרי שאני מקווה ששכנעתי אותך שאת לא לבד בחוויה🙏🏼, יש לי מספר דברים שאני רוצה להגיד.
מקווה שלפחות חלקם יעזרו 😊:
1. טוב שאת יודעת את מקומך.
זה שאת לא מסכימה עם המצב הנתון, ויודעת לסמן אותו כשגוי ולא נכון – זה מדהים. את מודעת לזה שיש לך אור. גדול. שהולך ומוקרן יותר ויותר החוצה. ויש עוד המון ממנו שעוד ילך ויתגלה בעז"ה.
אם פעם היה לך סימן שאלה מי שווה יותר, עכשיו צף לך בבירור – אין כזה דבר. אי אפשר לחלק ציונים כאלו. את שווה, בלי קשר לכלום.
2. את די קרובה לסוף השמינית שלך.
אז הקשר שלך עם הבנות מהעבר עוד קיים. אבל בדרך הטבע, ככל שעובר הזמן, את תכירי אנשים חדשים, בנות חדשות, אנשי צוות חדשים (בשירות, בעבודה..), מעגלי חברה חדשים (בלימודים, בקורסים וחוגים..). וזה טבעי שלאט לאט הקשר עם אנשים שלא עושים לך טוב – ילך ויתרופף. ומנגד – בעז"ה תמצאי קשרים חדשים שיראו אותך בנויה יותר, ויכירו במי שאת. 👨👩👧👦
3. עוד בנות מרגישות את ההרגשה.
תהיי בטוחה, שגם אם לא כולן, אז הרבה בנות מהכיתה שלך – חוות את ההרגשה שלך.
כל אחת מהכיתה פונה למסלול חיים שונה, וממשיכה להתעצב ולהשתנות.
ולכן כל פעם שתיפגשו – את לא תהיי היחידה שמרגישה ש"וואלה, לא מכירים אותי פה".
4. שאלת "למה מישהו בעולם הזה מחליט שהוא שווה יותר ממישהו אחר?".
ואת צודקת – אין אדם שיכול להחליט את זה.
אז למה אנשים עושים את זה? זו שאלה טובה.
אדם מלא באהבה – נותן אהבה. זה כלל.
אדם שטוב לו – לא מרגיש צורך להכאיב. הוא לא מגיע לאזורים האלו בכלל.
למשל תינוק 👶🏼. תינוק שמקבל את כל צרכו, שמקבל חום ואהבה – הוא טוב, הוא מחייך לכולם.
אני לא אומרת את זה כדי להגיד משהו רע חלילה. רק כדי לסבר את דעתך, שזה באמת לא מצב מתוקן. זה לא טוב ולא נעים לאף אחד משתי הצדדים – לא לך ולא להן. ולכן אני מקווה, בעז"ה, שגם הן יצליחו להתקדם הלאה, ויראו אותך באמת.
5. מה אפשר לעשות?
יש לי שתי הצעות פשוטות: סור מרע ועשה טוב.
א. סור מרע 🙅🏽♀️ – פחות להיפגש איתן.
מותר לך להחליט שאת לא באה למפגש שאת חוששת ממנו. זה בסדר לגמרי, זה מובן, ומותר לך לוותר ומראש לא להיכנס לפינות האלה, שעושות לך פחות נעים.
זה לא התחמקות מהתמודדות. בחיים לפעמים צריך להחליט מול אילו התמודדויות מתאים לי לעמוד עכשיו, ועל אילו אני מוותרת כרגע. יש משפט מקסים משיר של אביתר בנאי: "יש מגירות שעדיין אני לא פותח, עד שיוסיף בי אור". זה נכון, משחרר, בריא, מותר ורצוי לגמרי 💫😊.
ב. עשה טוב 🙋🏽♀️ – כשאת נפגשת איתן, תכיני לעצמך מראש כמה נקודות חוזקה שלך שמחזירות אותך לשלווה. נקודות שיזכירו לך מי את, ושיזכירו לך שבמקום אחר ואמיתי – את אדם שונה.
למשל: רגע של הצלחה בשירות, חברה חדשה שיש לך, גילוי פנימי שגילית על עצמך, מישהו מהמשפחה שיודע מי את, רצונות ושאיפות שקיימים בתוכך, תכונה מתוקה שיש בך..
ברגע שתרגישי שהן מסתכלות עליך במבט הישן – תנשמי עמוק, תסכימי עם זה שיש מישהו בעולם שלא מכיר אותך (חבל לו, הוא מפספס), ותחשבי על נקודות החוזקה שלך.
(גם בלעדיהן את יכולה לנשום ולזכור שאת אור, שאת טובה. אך הנקודות האלו יכולות לעזור להיכנס לחוויה של הרוגע..)
7. ולסיום, לחשוב על מישהו שאפשר לדבר איתו
אם יש מישהו שאת יכולה לספר לו את ההרגשות האלו – אני בטוחה שזה יוכל לעזור לשחרר.
כשמדברים על הדברים – פתאום הבלון הענק והמאיים מתפנצ'ר ונכנס למסגרת מוגדרת ומתוחמת. הוא כבר לא מתפרס ואינסופי.🎈
אני בטוחה שאחרי דיבור, ההרגשה שאת אבודה – גם תקטן. ותגלי שאת לא לבד בהרגשות.
אני בטוחה שככל שהזמן יעבור - העבר יתפוס את מקומו הראוי, ושערים חדשים יפתחו.
והפחד מהעתיד – יתחלף בתקווה ובוודאות שתמיד תמיד תמיד אפשר לשנות, להתחדש ולהיבנות. 🙌🏼
אני מחבקת אותך. מאד. ומחזקת אותך – שהאור שלך לא סתם ירד לעולם, בעז"ה ילכו ויתרחבו הרגעים שהוא יופיע יותר ויותר בשלימות, יותר ויותר בשמחה, ועם פחות ופחות צמצומים.
רעות 🤗❣️