ש.
הי,
לאחרונה התחלתי ממש לקנא באנשים שחזרו בתשובה. אני מסתכלת עליהם רואה איך יום יום הם שמחים לחיות את החיים, איך כל יום הם בוחרים שוב וזה פשוט מבאס אותי. אני אף פעם לא בחרתי, נולדתי דתייה וזה כאילו שולל ממני את האפשרות להרגיש "אורות".
איך אני מפסיקה לקנא בחוזרים בתשובה ומתחילה להרגיש שגם אני בוחרת, למרות שתכלס אני לא?
ת.
https://youtu.be/dMJ-pTBzkLc
שלום וברכה! (וממש סליחה על העיכוב בתשובה...🙈)
ממש מרגש לקרוא איזה דברים מטרידים אותך!🤗 כמעט הייתי אומר שהחוזרים בתשובה צריכים לקנא בך, איך שאת כל כך רוצה להרגיש קרובה לקב"ה, עד שאת חולמת להפוך אפילו את ההרגל והמובן-מאליו לבחירה מחודשת🙃
ועכשיו קצת יותר ברצינות💁🏻♂️:
אני בהחלט מבין את התחושה שלך. יש משהו קסום בחזרה בתשובה, שבן אדם ממש מגיע לקב"ה 'על ריק', כמו איזה יציאת מצרים קטנה, ממש רק הוא והקב"ה; בלי כל ההנחות המוקדמות וההרגלים והחֶבְרָה שכבר מכוונים אותנו לשם, כאילו בלי שום בחירה שלנו.
אמנם, הייתי רוצה להעלות כאן כמה כיווני מחשבה קצת אחרים:
האם באמת בעלי תשובה כל כך נהנים בחיים?
האמת, שאני לא כל כך יודע.🤷🏻♂️ אני בעצמי אינני בעל תשובה, וגם אין לי חברים קרובים שהם כאלו; אבל אם היית נותנת לי הימור אחד, אני לא בטוח שהייתי עונה ישר שזה בהכרח נכון. האם את חושבת שזה כל כך פשוט להשתנות ככה בבת אחת? את כל כך בטוחה שאין שם לבטים וקשיים וספקות? והניתוק מהמשפחה (ברמה כזו או אחרת)? וכל החיים הקודמים (שבוודאי היו שם גם דברים טובים) שהם נאלצו פתאום להשליך מאחור? והתחושה שאולי אני עוד לא ממש בן בית ביהדות?
וגם – האם את חושבת שהם לא נשחקים עם הזמן? ושהם כבר לא עושים שום עבירות? האם לך לא היו בחיים רגעים חזקים מאוד שממש שינו אותך, ואחרי כמה זמן קצת 'התפוגגו'?
חשוב לי להדגיש – אני ממש לא בא לומר שחיים של חוזר בתשובה הם קשים ועצובים; חלילה! אני רק חושב, שלפני שהם בעלי תשובה, הם גם בני אדם. בני אדם עם יתרונות וחסרונות, עם דברים שהולכים להם בקלות ועם אתגרים גדולים, עם רגעים של אור גדול ורגעים של חושך-אפלה-לא-רואים-ולא-מרגישים-כלום-ונמאס-כבר-מהכל... בקיצור – חזרה בתשובה היא בוודאי לא 'תעודת ביטוח' לחיים רוחניים מלאים וטובים. רגע אחד (ואפילו שנה אחת) של אור לא 'יעשו לנו את כל העבודה'. תמיד יש לאן להתקדם, ותמיד יש מה לעבוד קשה. לכולנו. את יכולה להיות בטוחה.😏
דרך אגב, מעניין לחשוב איך אנחנו נראים בעיני בעלי תשובה... האם יכול להיות שהם מסתכלים עלינו ואומרים – איזה כיף לכל הדתיים האלה, שנולדו כבר למקום טוב ולא היו צריכים לחוות את כל הטומאה שהיינו בה, שהם כל כך שלמים עם עצמם וזה כל כך המובן-מאליו שלהם, איך הם זוכים ללמוד תורה ולעשות מצוות מגיל אפס, והם בכלל לא יודעים לעבור עבירות ואין להם כבר שום יצר הרע ו- נראה לי שהבנת את הרעיון😂
אני מזמין אותך לנסות לדבר פעם עם בעלי תשובה, לשאול אותם בכנות על הטוב והיפה, וגם על הקשיים המיוחדים שיש בעולמם. אני בטוח שתגלי שעומד לפנייך – בן אדם. אולי בן אדם מרשים מאוד, אבל גם אנושי לגמרי, בלי שום טיפת 'מלאָכוּת' על הראש😇
האם הקב"ה רוצה שכולנו נהיה 'בעלי תשובה'?
ברור שלא! ההוכחה היא כמובן פשוטה – שהוא לא ברא את כולנו חילונים😅
יותר מזה – ברור ש'בתוכנית המקורית' בכלל לא היו אמורים להיות 'בעלי תשובה' – הרי אם כולם יאמינו בקב"ה (שזה מה שאמור להיות כמובן), בכלל לא יהיו בעלי תשובה...
אם כן – אולי אם היינו יכולים לומר לקב"ה מה לעשות, היינו מציעים לו לעשות את כולם 'בעלי תשובה'; אבל כנראה הקב"ה חושב שדתיים זה דווקא סבבה🙃
אז מה זה אומר? האם הקב"ה רוצה לשלול מאיתנו את האפשרות להרגיש "אורות"?
פה אני רוצה לומר שני דברים:
האחד – אני יודע שזה אולי נשמע קצת כמו כפירה, אבל אולי הקב"ה לא חושב שאנחנו צריכים להיות כל הזמן ב'אורות'? אולי הקב"ה רוצה דווקא את החיים הפשוטים והטובים שלנו, שפשוט נהיה טובים ונעשה טוב בעולם? נקודה למחשבה🤔
מצד שני, אני מסכים שזה נשמע קצת 'מבאס' – הרי זה לא רק שאנחנו רוצים 'להרגיש טוב' עם עצמנו; אנחנו באמת מרגישים שיש משהו מיוחד ברגעים האלו, שאני פתאום 'מגלה מחדש' את הקב"ה, שזה באמת מגיע מתוך-תוכי ושוטף את כולי ונותן בי כוחות מחודשים לעשות את רצונו יתברך.
אז אולי ננסח את השאלה באופן קצת אחר:
האם בעצם כבר איבדנו את ההזדמנות לבחור בעצמנו, מחדש?
לעניות דעתי, ממש לא.
זה נכון שאנחנו כאילו כבר עושים את הכל מתוך הרגל, אז כאילו באיזה מובן אנחנו 'בוחרים'? אבל מצד שני, האם את חושבת שזה באמת היה מחזיק בלי שום בחירה שלנו? אני חושב שאם באמת לא היינו בוחרים, זה לאט לאט היה מתמסמס. הרי גם מי שדתי לא תמיד נשאר כזה, נכון? נראה לי לא נכון לזלזל בבחירה הזו, להמשיך למרות הכל, להאמין ולדבוק בקב"ה. זה לגמרי בחירה שלך. כל יום מחדש.✨
אבל הנקודה העיקרית היא עוד יותר עמוקה מזה – זה נכון שאנחנו כבר 'דתיים', אבל האם אנחנו גם יכולים לומר על עצמנו בפה מלא שאנחנו 'עובדי ה' ', במובן המלא של המילה? אולי אנחנו כאילו כבר 'בסדר', אבל האם אנחנו באמת כמו שהקב"ה מבקש מאיתנו להיות? אנחנו מתפללים ולומדים ועושים מצוות, אבל איך אנחנו עושים את זה? ומה באמת מעסיק אותנו וחשוב לנו בחיים?
נדמה לי, ש'להיות דתי' ממש לא מסכם את כל הגבהים הרוחניים שאנחנו יכולים להגיע אליהם. אנחנו יכולים להגיע למקומות כל כך הרבה יותר גבוהים וגדולים ועמוקים, שביחס אליהם אפשר לומר שבכלל עוד לא התחלנו להיכנס לעבודת ה'. אני יכול להבטיח לך, שאם תרצי תוכלי להגיע למקומות רוחניים שאפילו לא חלמת עליהם. לבחור בהם לגמרי בעצמך. להיות 'בעלת תשובה' – אבל כמו הכוונה המקורית של הביטוי. ונכון שאני בטוח שלא זה עיקר מה שאת מחפשת – אבל 'על הדרך' יש גם לא מעט 'אורות' שתוכלי לאסוף🙃
לסיכום🗒️
אני מאמין באמונה שלמה, שהקב"ה נתן לכל אחד מאיתנו הזדמנות. כולם יכולים לבחור בטוב או ברע, להשתנות או להישאר במקום. זה לא תמיד קל, ולכולנו יש גם רגעים קשים בחיים. אבל אנחנו תמיד-תמיד מסוגלים להתקרב לקב"ה, לגלות דברים חדשים, ולהיות 'בעלי תשובה' אמיתיים. "היום – אם בקולו תשמעו"!
נ.ב. הוספתי בתחילת התשובה קישור לשיר ממש חמוד שמתחבר לתשובה, מוזמנת בחום לשמוע☺️
כל טוב, ושנזכה כולנו לחזור בתשובה, בכל יום תמיד!
נדב