*ש*
אהלן, אני בחורה בת 15 רציתי לשאול: מי אמר שיש אלוהים? אני יודעת שהגיוני שתגידו "היקום זה דבר מטורף,ואין מצב שאין לו בורא.." אבל כמו שלא הגיוני שיש מציאות של עולם וגוף וכ'ו בלי בורא,גם לא הגיוני להפיל את זה על איזה מישהו רוחני שאי אפשר לראות,ואי אפשר להבין. - זה גם ממש לא הגיוני. אז מה התשובה? איך אני יכולה לדעת בוודאות גמורה שיש או אין אלוהים? תודה רבה!
*ת*
שלום לך! זו שאלה רצינית, וחשוב מאוד להתעסק בה. אנסה לתת כיוון מחשבה.
אם הייתי יכול לזכור את הלידה שלי, זו בטח הייתה החוויה הכי מוזרה שאפשר לתאר. רגע אחד אני במקום חשוך ושקט; וברגע שאחרי אני במקום משונה ורועש עם אור לבן מסנוור, וכל מיני יצורים חומים וגבוהים מסתכלים עליי ומחזיקים אותי. מיד הייתי משתגע מרוב סקרנות - מה זה המקום הזה? איך הגעתי לפה? למה אני כאן? ובודאי לא הייתי נח עד שהייתי מוצא תשובות.
ובכן, המציאות היא שאני לא זוכר את הלידה שלי. אין לי זיכרון מרגע אחד שבו הגחתי לעולם. אני זוכר את עצמי רק מתקופות שכבר הייתי כאן כבר פרק זמן מסויים. לכן זה לא מוזר לי כל כך שאני נמצא בעולם משונה כזה, עם אור וצלילים וגוף בצבע חום - כי זה מה שאני רגיל אליו מאז שאני זוכר את עצמי. אבל בעצם, אם חושבים על זה, השאלות עדיין נשארות. מי שם אותי פה? למה אני קיים? למה יש מציאות?
את השאלות הללו בני האדם שואלים מאז ראשית ההיסטוריה.
אפשר לחלק את התשובות לשאלות הללו לשתי קבוצות, בגדול.
התשובה הראשונה היא לומר שאין תשובה. אין תשובה לשאלה למה אני פה, אין תשובה לשאלה מי שם אותי פה. הכל קרה בטעות. המציאות יצרה בטעות את התודעה שלי ע"י כל מני תהליכים פיזיקליים אקראיים. כל הקיום שלי הוא סוג של בדיחה עצובה - 'פאשלה' של חוקי הפיזיקה, שמנסה כל החיים למצוא משמעות שלא באמת קיימת.
התשובה השנייה היא להסתכל על העולם ולומר שאם אני כאן - כנראה יש סיבה. זה שאני מרגיש בתחושת בטן חזקה שיש משמעות גדולה לחיים שלי זו לא טעות עצובה - זו האמת. לדבר הזה ששם אותי פה, שמחולל את המציאות הזו שבה מצאתי את עצמי, שנתן לי חיים - קוראים אלוהים. הוא המקור של כל המציאות, שמחיה ומהווה אותה בכל רגע ורגע, ואין בלעדיו שום אפשרות לקיום. אלוהים חולל את המציאות ואותי בשביל מטרה מסוימת, והוא שם אותי כאן כדי שאבצע אותה.
אז איך מכריעים בין שתי האפשרויות?
כאן נכנסת האמונה. אפשר לומר שהאמונה הזו היא בעצם אמונה באדם. אם אני מאמין שלאדם יש תכלית, ושהתחושות שלי לגבי זה שיש משמעות לחיים הן נכונות; אם אני מאמין שהקיום הוא טוב ומאיר - בחרתי באפשרות השנייה.
מנגד, אם אני לא מאמין באדם, ואני לא מאמין שיש תכלית לאדם; אם אני חושב שהוא רק 'קוף משוכלל' ואני חושב שהתחושות שלו לגבי משמעות החיים הן סתם אשליה; אם אני חושב שהקיום הוא רק בדיחה עצובה - בחרתי באפשרות השנייה.
עכשיו נשאלת השאלה - את מאמינה בדברים הללו או לא?
אם תשאלי אותי, אין התלבטות בכלל. צד אחד מוביל לסתמיות, דיכאון וחושך; והצד השני מוביל למשמעות, אור וטוב.
ואסיים עם הפסוק: "הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃"
_להרחבה על הנושא מומלץ מאוד להכנס לאתר 'לדעת להאמין'._
https://www.knowingfaith.co.il/יסודות-האמונה/הראיות-לקיום-האל
מקווה שעזרתי, יוני. 😊