ש.
אומרים שכל בעיה שלנו או קושי הוא מדרגה עבורנו או ניסיון, נכון?
אני לא יכולה לומר שכל חיי היו קושי אך גיל ההתבגרות היה.. מיוחד. שונה. לא קל.
עברתי הרבה ועל הרבה אני כבר לא שואלת שאלות. כי אין טעם, אלו החיים שלי וזה המטען שלי. אבל לאחרונה זה מוגזם. השנה האחרונה שלי הייתה כל כך קשה, מלאה בבכי, בכאב. ואני שואלת את עצמי "למה?!?" לא צמחתי מזה, לטובה לפחות. נוסף לי עוד נדבך כאב.
למה לפעמים מרגיש שאנחנו מקבלים עונש משמים? למה אנחנו לא יכולים לחוות את הדברים הללו כדברים טובים בחיים? למה הכל זה שריטות? וגם אם חשבתי שמשהו בה ה
כנשיקה זה רק פותח עוד צלקת. מה עושים?
בת 18 וחצי מרכז. תודה.
ת.
שלום!
את שואלת שאלה קשה, כואבת. לא כל אחד ראוי לענות על שאלה כזו, ומי אני שאענה עליה?
למרות זאת, מכיוון שבחרת לשאול דרך הפלטפורמה הזו, אשתדל לענות עליה כמיטב יכולתי, בעזרת ה'.
ובכן, מה שאני חושב הוא שבשאלתך כבר טמונה התשובה. כתבת שעל הרבה את כבר לא שואלת שאלות, אבל בשלב מסויים זה מוגזם. אני אמנם לא יודע במה מדובר, אבל זה לא משנה. אכן, לפעמים יש קשיים שנדמה שהם עוברים כל גבול, שכבר אין כח לעמוד בהם - אבל דווקא הם המפתח להצלחה בחיים. אדם שלא עבר בכלל קשיים בחייו - ככל הנראה עוד לא נולד. כבר איוב מקונן: "אדם לעמל (=לייסורים) יולד", והקדמונים כינו את העולם "נווה התלאות". נכון, לכל אחד יש את כמות הכאב והצער אותה הוא עובר. אולם דווקא האנשים הגדולים ביותר עברו את מנות הייסורים הגדולות ביותר. המלך דוד, שמתהלים אנחנו לומדים להכיר עד כמה היו גדולים ורבים הייסורים שהוא עבר, כתב: "צרות לבבי הרחיבו", ופירוש דרשני יפה (שאין לשלול את האפשרות שהוא פשט הפסוק) מסביר את הכתוב כך: הצרות הן אלו שהרחיבו את ליבי. ככל והצער והכאב גדול יותר - כך מעיד הדבר כי הוא נועד לאדם גדול יותר.
לא הייתי ממליץ לך לחשוב "למה זה קרה". אין לכך טעם, וגם אם תמצאי סיבות זה לא באמת ינחם אותך. מן הבחינה הפרטנית, אולי אי פעם תזכי להבין מה היתה הסיבה לחלק מהדברים, ואולי לא. אבל אני הייתי ממליץ לך יותר לחשוב על כך שאין ספק שזו רק הקדמה לחיים מיוחדים. לעולם אל תתמקדי במה שהיה - תמיד תתמקדי אך ורק במה שאת עתידה להיות. לפי מה שאת מתארת - אין כל ספק; נועדת לגדולות. לא לקטנות! אל תיכנעי, לא בשביל זה עברת מסלול מפותל כל כך. מסלול כזה מיועד אך ורק למי שצריך להגיע למקומות גבוהים מאוד.
זכרי, שמה שאת מתארת הוא מה שנקרא ייסורים של אהבה, כי רק זו הדרך להגיע לגדלות אנושית אמיתית.
בברכה,
יהונתן בנחיון