ש. קשה לי לחזור לשגרה. לא יצאתי מהבית כמעט חודשיים, ואני מרגיש שבזמן הבידוד הזה התפתחתי מאוד מבחינה רוחנית תורנית ואישית וכשאני צריך לחזור עכשיו לשגרה-אני מרגיש שהיא לא מתאימה לאדם החדש שנהייתי. וגרוע מזה, אני מרגיש שהיא רק מקלקלת לי את מה שבניתי. כאילו עד עכשיו צללתי והחזקתי את האוויר, והייתה לי הזדמנות לצאת ולנשום אוויר ועכשיו אני צריך לחזור ולצלול חזרה. איך אפשר לשמור על עצמי ועל האישיות הרוחנית שלי חזקה?
ת
וואו אשריך!
הרבה אני שומע מסביבי על אנשים שתקופת הקורונה הייתה להם דווקא תהליך של התרופפות וחולשה רוחנית, זו תקופה שנמצאים הרבה בבית, הרבה לבד, ובדרך כלל לא עושים מה שאנחנו רגילים לעשות וממילא זה מהווה אתגרים לא פשוטים.
משמח מאוד שאתה דווקא צמחת בתקופה הזו, והפכת את החושך לאור ואת המר למתוק:) אשריך ממש!
התיאור שבשאלה שלך הזכיר לי מאוד את הסיפור של ר' שמעון בר יוחאי ובנו במערה, שם שהו תקופת 'בידוד' ארוכה בת 12 שנה שם הוא מצא את עצמו ממש כאדם חדש.
באמת כשיצא ר' שמעון לראשונה 'בחזרה לשגרה', לאחר 12 שנה ממש לא יכלו לסבול את אותה שגרה ואת העולם, עד ששרפו בעינייהם כל מה שראו. לא יכל לראות שעוזבים את הנשמה, את חיי העולם, ומתעסקים בחיי שעה שגרתיים.
אני רוצה לדבר קודם כל על התקופה בבידוד, במערה, אחר כך נמשיך לראות איך יוצאים ממנה ואיך לא שורפים את העולם בחוץ.
בעייני תקופת הקורונה היא מפתח ומקפצה מדהימה לאנשים לפגוש את עצמם.
כשאדם נמצא לבד, בין בבידוד מוכרח ובין בהתבודדות מכוונת, יש לו את היכולת להפגש עם עצמו. כל המעגלים החברתיים שאנחנו יכולים להיות קצת משועבדים אליהם נמצאים צעד אחד מאחורי הדלת וממילא יש לנו את היכולת לנסות לראות את עצמנו, לשמוע לקול הפנימי שלנו עד שנהיה ממש אנשים חדשים.
כמו שאתה מתאר זו ברכה גדולה למצוא את עצמך, לגלות בתוכך מעיינות חדשים של רוחניות, פנימיות, גדלות נפש ועוד מידות טובות.
במציאות כזו, החזרה לשגרה נראת פשוט נורא. במקום לשים לב לעצמי יש לי הרבה מסכים ומעגלים שמרחיקים אותי מהשקט שלי, מה'אני' הפנימי שלי.
אז מה אני עושה עכשיו בשגרה?
יש שתי גישות שאני רוצה לציין.
1- ר' נחמן מספר על עיר אחת שחלתה בשגעון, ממש כל העיר נדבקה. היו שני אנשים שראו שככל הנראה גם הם ידבקו בשיגעון, לכן כל אחד מהם עשה על מצחו סימן כך שכל פעם שראו אחד את השני נזכרו שהם אכן משוגעים.
ולפחות ידעו שהם משוגעים.
מה לומדים מזה?
דבר ראשון יש קצת שיגעון בעולם הזה, כל המרדף של השגרה הזוחקת אחרי הזמן/הכסף/התאוות וכ'ו וכ'ו.
אז ראוי לפחות לעשות סימן, זמן ביום או דבר מסויים שאני יודע שאני בתוך העולם הזה, בשגרה ואני יודע שאני רוצה לשמור לי גם על הרוח. אפילו ממש להקדיש כמה דקות קבועות ביום ללימוד או התבודדות, כדי לשמר על הרוחניות.
דבר נוסף שאפשר ללמוד זה שגם חבר טוב יכול לעזור במקרים כאלה, שתהיו שניכים באותו אתגר תוכלו לעזור ולחזק אחד את השני.
לאחר 12 חודשים נוספים במערה, יצאו ר' שמעון ובנו והסתובבו בעולם, 'חזרו לשגרה' ראו בערב שבת ראו זקן רץ ובידיו שני הדסים. שאלוהו: "הדסים אלו בידיך, למה הם"? השיב: "לכבוד שבת קודש". שאלוהו שוב: "ומדוע אינך מסתפק רק בהדס אחד"? השיב להם: הדס אחד כנגד "זכור", והשני כנגד "שמור"".
אמר רבי שמעון לבנו: "ראה, כמה חביבין המצוות על ישראל"!
2- הסתכלות נוספת, רחבה יותר בעייני, (אך לא מבטלת את הקודמת) היא להסתכל על העולם ולדעת שהוא המקום בו רצה ה' יתברך לגלות את עצמו.
לא סתם יש לנו נשמה שהיא בתוך גוף, ולא סתם התורה ניתנה דווקא לבשר ודם ולא למלאכים.
כל זה בגלל שנתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים. ומאז שברא את העולם כך, אנחנו נמצאים בו ומנסים לגלות בו את ה'.
כשאנחנו יודעים שכך רצה ה', אנחנו בטוח לא 'נשרוף' את העולם, אנחנו ניתן לו הזדמנות. או כמו שהיה אצל ר' שמעון, רק כאשר נכנס לבידוד של עוד שנה, גילה שלא צריך לשרוף אותו.
ככל שנעמיק ברוחניות, ובפנימיות שלנו נבין עד כמה אנחנו מתאימים לעולם והעולם מתאים לנו, עד כמה אנחנו יכולים לקחת את כל הברכה שיש בעולם ולקדש אותה, כמו אותו אדם, שראה ר' שמעון, שלקח שני הדסים לכבוד שבת. אנחנו רוצים לעבוד את ה' יתברך מתוך העולם, מהכלים שהוא נותן לנו.
אז איך יוצאים לשגרה?
בגלל שאתה כבר 'אדם חדש', אז גם יש לך 'שגרה חדשה'.
ומה עושים?
💎לקחת איתך את כל הדברים החיוביים שלך, את כל המתנות והאוצרות שגילית בעצמך.
לנסות להגדיל אותם, לתת להם מקום בתוך השגרה כסימן לכך שזו שגרה חדשה!
👬למצוא שותף לדרך, חבר טוב, אח, מורה, הורה או כל אדם שיכול ממש להיות איתך!
👁️להסתכל בעין טובה על העולם ועל השגרה שבחוץ ולנסות לא 'לשרוף' אותו ולהתייאש ממנו.
🙏לזכור שהכל מאת ה' ולכן לומר הרבה תודה לה' על המסע שהוא העביר אותך ועל הדרך שאתה ממשיך לעבור בה.
מקווה שעזרתי. תודה לך על השאלה הנפלאה🙏
כאן תמיד
יהודה