ש. שלום!
יש שאלה שמעסיקה אותי הרבה זמן.. מה העניין שלנו פה בעולם הזה? אנחנו צריכים לעבוד את השם, נכון, אבל מה קורה עם זה? דור אחרי דור אחרי דור עובד את השם, ואז מה? עוד דור מגיע? וגם הוא עושה את זה, ואחריו מגיע עוד דור וגם הוא עושה את זה..
אז נכון, אנחנו שואפים לתיקון עולם ולגאולה שלמה בע"ה, אבל אחרי הגאולה, זה נראה שזה אותו גלגל.. עובדים את השם, אבל מה עם זה? לשם מה זה? לעשות הרבה מצוות, ולקדם את העולם, לתת ולעזור, אבל מה עם זה ולמה כל זה?
אני יודעת שאנחנו לא יכולים להבין ממש את החשיבה של הקב"ה, הרי הוא אינסופי ויש לו חשיבה עצומה יותר משלנו, אבל בכל זאת, אני חושבת שאפשר למצוא תשובה לזה..
אני מרגישה שחסר לי פה איזה עניין או הבנה מסויימים שישלימו לי את התמונה השלמה.. אשמח לעזרה! תודה רבה!
ת.
שלום לך! שאלה עמוקה ומעולה.
הקב"ה הוא הטוב השלם, ולכן התורה והמצוות הן בהכרח טובות. הרב קוק מסביר שכל מצווה ומצווה מטרתה להופיע עוד טוב בעולם, ולקדם אותו עוד צעד לקראת הגאולה. גם בגאולה עצמה נמשיך להתעלות מעלה מעלה, ונוסיף עוד ועוד טוב בעולם - עד בלי די.
העולם לא נשאר תקוע במקום - הוא מתעלה ומשתפר כל הזמן בזכות העבודה שלנו; והמטרה של העבודה שלנו היא להוסיף עוד טוב. לא מדובר בגלגל חוזר, אלא בעלייה תמידית כלפי מעלה. תדעי שכל מעשה קטן שלך משנה משהו בעולם, לנצח.
מהשאלה שלך נשמע שאת כבר יודעת את כל הדברים הללו. העניין שמטריד אותך הוא שתמיד אפשר להמשיך ולשאול - למה? למה הקב"ה רוצה שנעבוד בעצמינו על הטוב? למה הוא רוצה שאנחנו נביא את הגאולה? לשם מה כל הסיפור הזה?
בתחילת מגילת קהלת, שלמה המלך עוסק בחיפוש ערך מוחלט וודאי בעולם - "מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ". כחלק ממתן תשובה לתהייה הזו, הוא כותב את הפסוק היפה הבא:
"אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃"
אפשר להבין שהוא דיבר על העניין הזה.
הקב"ה נתן לנו הוראות, מה לעשות ומתי. "את הכל עשה יפה בעיתו" - ההקשר והמסגרת הנכונים מגלים את היופי שבכל דבר. הוא גם נתן בליבנו שאיפות גדולות ורצונות גדולים לטוב - "גם את העולם נתן בליבם". ועם כל ההדרכות המעשיות והשאיפות הגדולות לתיקון עולם, בכל זאת - "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף". עם כל האידאלים הגדולים הללו, אנחנו לא באמת תופסים את מעשיו של הקב"ה ואת התוכנית הגדולה שלו מראש ועד סוף, וזה לא סותר. מתוך ענווה ואמונה, אנחנו פשוט עושים את מה שנכון, מבלי להישען על הסברים מוחלטים וחתומים לגבי מטרת הבריאה, ולמה מלכתחילה העולם פועל ככה. אנחנו מרגישים מה טוב, גם כשלא מבינים בשכל למה דווקא זה הטוב.
זה לא אומר להתייאש מן החקירה לגבי תכלית העולם - אדרבה, לנסות לתפוס חלק מחכמתו של הקב"ה זה מעולה. בכל זאת, עיקר המוטיבציה לעבודה צריכה להישען על הרצון הפשוט הזה - זה טוב, לכן אעשה את זה.
האדם חש שהוא רוצה לבחור בחיים ובטוב, זה הטבע שלו. הקב"ה ברא את האדם עם הרצון הזה. רצון כזה לא ניתן להסבר בטיעונים שכליים, בהגדרה. כל הגדרה רק מצמצמת ומקטינה אותו. אם תשאלי אדם - "למה בדיוק אתה אוהב את אישתך?" כל תשובה שהוא יתן תהיה חסרה, כי זה דבר שאי אפשר להסביר. הרצון הוא קודם לשכל, ולכן אי אפשר להסביר באופן מלא חוויה של רצון באמצעות השכל.
את דיברת על התחושה של חוסר הידעה מול התוכנית האלוהית הגדולה, עוד דור ועוד דור שעובדים את ה'. החוויה של נסיון לתפוס הכל בשכל יכולה להיות מתסכלת. אני מציע לך להתמקד ברצון הטבעי שלך שלך לעשות טוב בתור מקור ודאות טוב יותר. זה מקום שקודם לשכל, כמו לנסות להגדיר בדיוק למה אדם אוהב את אשתו. ברגע שמבינים איפה נגמר השכל ומתחיל הרצון הטבעי - מפסיקים לצפות מהשכל דברים שהוא לא יכול לספק, ואפשר לחיות חיים בריאים ושלמים יותר.
אני מציע לך לנסות להרגיש את היופי והנועם של הרצון הזה, שהוא מעל הסברים שכליים. תני לו לענות לך תשובה שהיא מעל שכל ורגש. תני להבנה שאנחנו לא מבינים הכל למלא אותך בענווה. אם תצליחי להגיע לבחירה מודעת בטוב, מתוך ידיעה שאי אפשר לנמק שכלית את הבחירה הזו עד הסוף - אז הגעת לאמונה ברמה גבוהה מאוד. אמונה שהיא קודמת לשכל, כמו האהבה בין בני זוג.
אסיים עם מסקנת מגילת קהלת:
"ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃"
מקווה שעזרתי, יוני. 🙂