ש. שלום לכם!! תודה רבה על הפרויקט הזה- הוא מדהים!
אני יפה, אין עוררין על כך. תמיד אני מקבלת הרבה מחמאות.. כשאני מגיעה למקומות הומי אנשים אני רגילה שמתחילים איתי או מנסים לשדך לי.
עם השנים התחלתי להרגיש שפיתחתי מידת הגאווה.. והיא כבר חזקה בי. מאוד. ואני נאבקת איתה יום יום.
איך מגיעים לענווה אמיתית? איך מגיעים לענווה ללא ביטול עצמי? אני לא רוצה להתחיל להזניח או להסתיר את היופי שלי, אבל גם להיפטר מהגאווה הכלכך מיותרת הזו..
ת.
אהלן, כל הכבוד על השאלה! ההגעה למקום נפשי של רצון להשתחרר מהגאווה היא לכשעצמה חשובה, והיא כבר התחלה טובה של הדרך.
יש כמה התייחסויות בדברי רבותינו להתמודדות עם גאווה, בעיקר בספר מסילת ישרים במידת הענווה (פרקים כב-כג), ככה שאם הדברים שאציע עכשיו לא יספקו אותך, את מוזמנת לחפש שם.
חשוב להדגיש כפתיחה לדבריי שהענווה אינה בשום פנים ואופן ביטול עצמי או אי-הכרה בתכונות המיוחדות לי. הענווה אין פירושה "אני כלום", "אני גרוע", "אני טיפש/לא נחמד/מכוער" וכדומה.
הענווה היא מסקנה מתבקשת של חשיבה פשוטה, ואסביר - הגאווה אין פירושה שהאדם אומר "אני יפה", אלא המחשבה שבגלל שאני יפה מגיעים לי דברים מסוימים. יש לציבור נטייה 'לפנק' אנשים מוצלחים בכל תחום, חכמה ויופי וכדומה, וכך עם השנים מתגבשת אצל האדם היפה התודעה "מגיע לי".
הענווה פירושה שהאדם מבין שהיופי מגיע לו מאת הקב"ה, וממילא לא מגיע לו שום דבר בגללו. אני אולי חכם ואולי חרוץ, אבל אלה תכונות שהקב"ה טבע בתוכי וממילא לא שייך לחשוב שבגללן מגיעות לי זכויות מיוחדות.
אוסיף עוד ואומר שלא צריך להיות מאמין בשביל להיות ענו. ברור היום לכולם שתכונות רבות של האדם מולדות, בין אם קושרים את זה לקב"ה ובין אם לא - גם אתאיסטים מבינים שיש אנשים שנולדו עם כשרון כזה ויש עם כשרון אחר, וממילא אין הגיון במחשבה שבגלל שנולדתי עם כשרון מסוים יהיה מגיע לי זכויות יתר.
שימי לב גם עוד שבדרך כלל הגאווה גורמת לאדם להנמיך אחרים - שהרי הם כלום לעומתו וכדומה, לעומת דברים דומים אך שונים, כמו ביטחון עצמי, שמעצימים את האדם בלי קשר ליחס שלו אל אחרים.
לסיכום בקצרה - ענווה אין פירושה המחשבה "אני מכוער" או "אני כלום למרות שאני יפה", אלא "אני יפה, אבל זה לא היה תלוי בי וממילא זה לא אומר שמגיע לי משהו בגלל זה".
רק אציין ברשותך לפני הסוף שלוש הערות:
הערת אגב ראשונה שרוב הוגי הדעות (גם בתוך היהדות וגם מחוצה לה) כמעט ולא התייחסו לגאווה בגלל סיבה גופנית אלא בעיקר לגאווה בגלל סיבה שכלית, שכן ברור לכולם שתכונות גוף לא מקדמות את האדם לתכליתו. בין אם התכלית היא עבודת ה', בין אם היא תיקון עולם ובין אם היא תיקון האדם, ברור שיופי לא מביא את האדם לשם. ואף על פי כן, אני מקווה שהדברים שכתבתי לעיל עזרו לך במשהו.
כמובן כדאי לזכור תמיד שכל עבודה על הנפש פירושה עבודה ארוכה ומתמשכת, ונדיר שיש פתאום קפיצות מדרגה. אז אל תתרגשי אם את לא מצליחה להישאר בתודעה הזו תמיד.. אבל אל תדאגי, בסוף מגיעים לשם וזה כבר נראה המובן מאליו.
בהצלחה! 🙃