ש.
היי, יש לי שאלה(: כבר המון זמן מציקה לי מחשבה.. למה אנחנו שופטים? זאת אומרת למה זה הפך להיות כזה אוטומטי אצלנו? ואיך אפשר לתקן את זה? אני אישית מאוד משתדלת לראות את הטוב בכל אחד ולהזכיר לעצמי שתכלס אין לי מושג מה הבן אדם עובר בחיים. אבל המון פעמים זה כן קורה לי, ודווקא עם אנשים קרובים אליי - חברות בעיקר. וזה מאוד קשה לי. ואני ממש רוצה לשנות אצלי ובעצם להבין למה זה קורה לנו.. תודה רבה ואשמח לתשובה בפרטי
ת.
שלום וברכה, שאלה מדהימה! ישר כח גדול על ההשתדלות, הדרך שלך מעולה!
בנוהג שבעולם, אדם נמדד על פי ציונים, עמידה בכללים, אידיאלים שונים ועוד. יתכן שחלק מהדברים הללו קשורים גם לאישיות האדם, רצונותיו, כשרונותיו ותכונותיו, אך אלו תופסים מקום משני. כך הפכו גם התורה והמצוות ממפגש עם הקב"ה למערכת חוקים קרה ונוקשה, בה אישיות האדם לא רלונטית ומה שחשוב זה האם הוא עושה כך או אחרת.
המחויבות להלכה היא דבר חשוב גם כשהדברים נוגדים את הרצונות שלי כרגע, אך הפיכת התורה והמצוות לאידיאולוגיה, (אידיאולוגיה- מחשבה שאם כולם יחשבו כמוני ויתנהגו כמוני העולם יהיה מתוקן) מביאה איתה גם תוצאות לא רצויות: מצד אחד להכנסת דברים שאינם תורה ומצוות, שיטות מחשבתיות שונות, מנהגים יפים וכו' לחלק מהאידיאולוגיה כי זו "דעת תורה", ומצד שני לאיבוד המעמד של התורה והמצוות כבסיס לקשר עם הקב"ה וכעולם של בקשת ה' והפיכתם לאידיאלים חברתיים, כלומר, תחרות סמויה (או גלויה)- מי ששומר יותר על הכללים זוכה במעמד חברתי יותר גבוה. במצב כזה המבט אוטומטי מופנה כלפי חוץ, להשוואה ביני לבין האחר, מי יותר טוב ולמי מגיע פרס יותר גדול על עמידה בכללים. כך נוצרת שיפוטיות, איני מסתכל על החסרונות שלי מפני שזה יוריד בערכי, אני מסתכל על חסרונותיו של האחר, שיוריד את ערכו ויעלה את שלי.
כדי להימנע משיפוטיות יש להחזיר את המבט פנימה. המבט פנימה הופך את חיי התורה לחיים שלא נתונים ללחץ חברתי, אלא לקשר אינטימי עם הקב"ה, במצב כזה האדם מוכן להסתכל על עצמו כבן ברית של הקב"ה, שבחר בו עם כל חסרונותיו, ונתן לו ורק לו את אישיותו, כשרונותיו ותכונותיו. כך, כשהאדם שם לב לאישיותו, הוא מגלה את עצמו, וגם את הקב"ה שבחר בו בזכות ולמרות מה שהוא. ההבנה הזו גורמת לו להתייחס אחרת לתורה ולמצוות שהקב"ה נתן לו במתנה כדי שיוכל להתקשר איתו בכל זמן ומקום. כך התורה אינה עוד נטל אלא זכות.
מנקודת מבט כזו, אדם מסתכל אחרת גם על האחר. הוא אינו עסוק בלבחון אותו על פי עמידה בכללים, אלא יודע שלכל אחד יש קשר משלו עם הקב"ה, אך מתוך חווית חיים משותפת של יצירת ברית עם הקב"ה נוצרת קהילת ברית בה חבר גם הקב"ה עצמו, האחד מבין את החוויה הפנימית של השני והחיבור שנוצר אינו תחרות על מעמד חברתי אלא חיבור פורה של עובדי ה', תמיכה הדדית ו"זכו שכינה ביניהם". השיפוטיות הופכת ללא רלוונטית וכך זוכים באמת לראות את האחר ולקבלו, עם כל חסרונותיו, מפני שגם בו הקב"ה בחר דווקא כי הוא כזה. כמובן שהדבר לא נכון רק לגבי תורה ומצוות, החזרת המבט פנימה הופכת את השיפוטיות בכל תחום שהוא למיותר.
מצורפת שיחה מעניינת מאוד (ולא ארוכה) של הרב בני פרל בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=e8mJp8AzKwY.
ברכה והצלחה,
אביאל