ש לא מזמן כתבו פה על מידת הצניעות. אמרו שצניעות לא באה לידי ביטוי רק בבגדים אלא גם באורח חיים. כלומר להתאפר בצורה מוגזמת או לצעוק ברחוב זה לא צנוע.. כל דבר שימשוך תשומת לב. אבל זה באיזשהו מקום שואף לאחידות משעממת ומונע מאנשים להיות מי שהם אם מה שהם רוצים להיות זה 'מוגזמים' יותר ובאיזהשהו מקום זה משתיק/מנמיך אופי . חברה אמורה להיות משהו מגוון ומלא בסוגי אנשים, לא?
ת. שלום וברכת ה'!
תחילה אני רוצה לציין שאת התשובה שעליה שאלת כתבתי בהתייחסות לרובד הרעיוני שיש בצניעות ולא (בהכרח) זה ההלכתי, וכך גם אעשה עכשיו.
אולי התשובה לא תתעמת עם שאלתך באופן ישיר. אבל חושבני שיש בה התייחסויות קצת יותר יסודיות להבנת החיים והתורה, והצניעות בפרט, בעיני הן חשובות עד מאוד.
ובסיום בע"ה אתייחס באופן ישיר לקושיותיך.
אפתח בציטוט מן התשובה הנ"ל:
"זוכרת שאמרנו שצניעות היא מידה?....כל החצנה שהיא, היא לא צנועה"
אני רוצה להסב את תשומת ליבך למילה "החצנה". שהיא שונה בתכלית מ"למשוך תשומת לב" כפי שכתבת.
נמחיש. אישה יפה מאוד, שלבושה בצניעות על פי כל גדרות ההלכה. עדינת נפש, שקטה- ויפהפיה.
יכול מאוד להיות שיופיה הרב ימשוך תשומת לב. אז מה, האם נוכל להגיד שיש פגם בצניעותה וחטא בידה?
ודאי לא.
אז מה ההבדל?
ההבדל הוא מה הגורם להתנהגות, מה המניע.
הנה ציטוט נוסף מתוך התשובה:
"הצניעות היא דרך חיים שמעמידה במרכז את הפנימיות של האדם... וההסתכלות שלנו צריכה להיות מן הפנים אל החוץ"
ההחצנה כשמה כן היא- מעמידה במרכז את החוץ.
מה שעומד מאחוריה הוא הנראות, התגובה הסביבתית, ולא הקול הפנימי ועל כן היא הפוכה מן הצניעות, שמעמידה במרכז את הפנים.
ועכשיו בטח תשאלי- אז מישהי שמעצמה רוצה להתאפר באקסטרים, ולא בגלל שהיא רוצה להתבלט ולהחצין- למה זה לא צנוע?
אמרנו בתחילה, שהצניעות היא מידה. לכן אני רוצה שנתבונן רגע בשתי דרכים שלימדונו חכמים כיצד לעמול על מידותנו וליישרן:
(מעניין לראות שלשתי הדרכים כיוונים שונים ואפילו הפוכים...)
✨ מן הפנים אל החוץ
אומר הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים:
"והמדות כולם, הצריכות כמו כן תיקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול? הלא אם עייננו על הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו ומטיבים לעצמנו..."
משמע מדבריו, שעצתו לנו לעבודת המידות (וממילא בעקבות זאת תיקון המעשים..) היא- עיון. התבוננות, לימוד, העמקה, שימת לב.
בהמשך הרמח"ל מכנה את יראת ה'(=במשמעות של ענייני עבודת ה') חכמה. כלומר החשיבה וההסתכלות על המידה, העיסוק בה באופן רעיוני,
(ברציונל שלה, במשמעותה, בבחינת מקומו של האדם ביחס אליה וכולי וכולי...) הוא האמצעי לקנותה.
✨ מן החוץ אל הפנים
מאידך, בעל ספר החינוך מביא הדרכה אחרת:
"דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע...ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"
כאן העבודה במישור המעשה. על מנת לקנות מידה צריך להתנהג על פיה, בתחילה באופן חיצוני ואולי "לא אמיתי"- עד שלאט לאט גם הלב ימשך אחר המעשים ותטמע בו אותה המידה.
אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא, בוחן כליות ולב, יוצר האדם- נתן לנו באהבתו תורה שהיא תורת חיים. שמתאימה לטבע שלנו, לדרכי החיים, החשיבה והפעולה שלנו.
כל פסוק ומצווה אצורים בחוכמה עליונה, בטוב ה' ורחמיו הגדולים. וקיומה של תורה הוא הקיום שלנו.
ככל שאנחנו מתנהלים יותר על פי תורה, כך אנחנו יותר מלאי חיים וחיות, מלאי אמת ואותנטיות.
התורה רוצה לחנך אותנו, לעזור לנו להיות צנועים, והיא עושה זאת על ידי ההלכה.
לצעוק ברחוב, להתאפר בצורה מוגזמת זה לא צנוע- כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. כשהמראה או ההתנהגות שלנו "מנקרי עיניים" אנחנו עלולים ח"ו להתרגל לזה שתמיד "כולם מסתכלים עלי". למילה צניעות יש משמעות גם של ענווה, והגזמה בהופעה החיצונית עלולה ליצר בלב האדם גאווה והזדקקות לתשומת לב מהסביבה. וזה, דבר לא צנוע...
וברובד עמוק יותר. כתבתי בתשובה דאז ש:
"התורה מדריכה אותנו, שאת הפוקוס צריך לשים על החיים הפנימיים. המהות של האדם היא פנימיותו".
לכן, את כוחותינו צריך להשקיע בהופעה הפנימית ולא בזו החיצונית. היא עיקר, וההיא טפלה לה. וכדי להצליח אנחנו צריכים לעיין, להתבונן. מהי צניעות? איפה אני ביחס לצניעות? וכיצד אני יכול לסגל אותה יותר?
החוץ יכול (וצריך) לגלות את הפנים, אבל הוא גם יכול לכסות עליו. וכשיש יותר מדי התעסקות בחוץ- במראה, ברמת החיים וכולי, אין פניות וריכוז בפנים ובעיקר. וכך בעצם ענייני צניעות (וביניהם ההלכות כמובן) עוזרים לאדם להתפנות להתעסק יותר בעולמו הפנימי ולתת לעולם הזה מקום נוכח ומשמעותי יותר בחייו.
אנשים באמת צנועים בכלל לא רוצים להיות "מוגזמים" כמו שכתבת. זה לא נוח להם. זה מסיח את הדעת.
כמובן שאין הכוונה שצריך להזניח את החוץ. אלא לעסוק בו במידה הנכונה מתוך הבנה שלא הוא העיקר, אלא אמצעי לגילוי הפנים.
ובהתייחסות ישירה יותר לשאלתך, כתבת שצניעות באיזשהו מקום מונעת מאנשים להיות מי שהם. ובעצם, זה בדיוק הפוך.
צניעות היא לא הנמכה או השתקת אופי ח"ו. אדרבה, היא האפשרות לגלות מהו האופי שלי באמת, להתרכז בו ולנתב אליו את מירב ומיטב הכוחות וכך להעצים אותו.
אל תהיה מוגזם. די לפוזות ולשופוני. תהיה מי שאתה, באמת. בשמחה, בהשלמה.
יש בך עוז, להט וכריזמה? זה מצויין. זה לא מוגזם.
יש בך רדיפת צדק ודרישת אמת? מצויין. זה לא מוגזם.
יש בך אומנותיות ויצירתיות? מצויין. זה לא מוגזם.
זה מי שאת.
כל אלו הם תכונות בולטות ועוצמתיות. שלכאורה מאוד מושכות תשומת לב. והן מבורכות!
אנחנו צריכים אנשים צנועים וענווים ומלאי עוז ולהט ואמת ויצירה וכולי וכולי...
בוודאי שהחברה צריכה להיות מגוונת. והיא בכל מקרה תמיד תהיה מגוונת, כי אנחנו אנשים שונים.
יש כלכך הרבה מרחבי חיים שהאדם יכול לבטא את עצמו דרכם. יש אינסוף תכונות וכישורים ורצונות- וכל אדם הוא אוסף ייחודי שלא היה ולא יהיה דומה לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא. גם בלי להתחפש לפיה או ספיידרמן כל יום...
וכמובן שצריך לראות שהתורה והציוויים שלה, הענווה והצניעות שהיא דורשת לא מכבים או מקטינים אותנו חס וחלילה. כי אם כך אז יש פה טעות, וצריך לראות מה קרה בדרך. אלא להפך- התורה מנקה אותנו מהתכופפויות לתכתיבים חיצוניים וגורמת לנו להיות יותר נאמנים לעצמנו ולאמת.
זה נראה גדול ורחוק, אך זוהי האמת הפשוטה.
מברכת את כולנו ואותך בפרט שה' יאיר דרכנו ושנדע מי אנחנו ומה חיינו.
שתכירי את עצמך ותשמחי בך, ותהיי מיוחדת כמו שאת בצניעות וענווה.
מקווה שאכן הצלחתי לענות לך. ובעיקר, לפתוח במעט את שערי הלב...
ברכה והצלחה, נעם.