התייאשתי. החיים איבדו משמעות. כל יום אותו דבר. אני קמה בבוקר לכלום. ללהיות עוד קוביה בכיתה. נמאס לי. צריכה לראות אנשים. שמשהו יקרההה סופסוף. אין לי שום סיבה להתלבש או לטפח את עצמי.. בשביל מה בעצם אם בערך עוד חודש (במקרה הטוב) נצא מהבית. ומי אמר שזה בכלל יגמר? וכל פעם מחזיק אותי היעד שאומרים לסוף, אבל דיי מתחו לי תנפש יותר מדי. צריכה תבני דודים שלי. תחברות. את האוכל של סבתא. את הפנימיה. את הכיתה שלא ראיתי השנה בכלל. את הסניף. את השגרה ואת השפויות שלי. ודחוף אם אפשר כי אני לא אחזיק עוד יותר מדי זמן.
ש. היי בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני מסתכלת על גברים ונשים בצורה מינית. אני בחורה דתיה ואני יודעת שזה לא מתאים לנפש שלי ומנסה כמה שיותר להזיז את המחשבות האלה אבל לפעמים זה לא עובד לי. וזה גם משהו שלא נוח לשתף בו מישהו קרוב. אז איך אני יכולה להוציא את המחשבות האלה מהראש? בת 16
ש. היי. רציתי לשאול בקשר לפגיעה עצמית, מעבר שהדבר מסוכן וכו' האם זה אסור מבחינה הלכתית? ואם זה אסור, איך אפשר להפסיק אם אני מכורה? לאחרונה גיליתי שזה אסור ומעבר לפגיעה הנפשית שזה גורם לי אני מרגישה אשמה כי אני חוטאת:( בת 15
הי אני בת 15, יש לי בראש המון מחשבות שהייתי רוצה להוציא מחשבות לא הכי נעימות שקופצות בכל שניה ושניה. אשמח להמלצות לרעיונות תודה רבה .בת, 15
לאחרונה הייתה לי בחירה מאוד קשה, אחת החברות שלי השפיעה עלי לבחור בצורה מסוימת ודי הקשבתי לה כי חשבתי שהיא צודקת, למרות שהרבה מאוד פעמים התלבטתי והחלטתי הרבה פעמים ההפך עד שהקשבתי לחברה שלי ובחרתי לפי מה שהיא חשבה שיהיה לי טוב. עכשיו אני מתחרטת מאוד, אני מרגישה כל כך הרבה כעס וכאב ושאף אחד לא יבין למה אני מצטערת על זה כל כך כי זו תכלס אשמתי שבכלל הקשבתי לה, ואני עושה דברים רק כדי להפסיק לחשוב כי ברגע שאני אחשוב על הבחירה המוטעת שלי אני או אתחיל לשנוא את חברה שלי למרות שזאת אשמתי או שאני אאשים את עצמי ואתחיל לפגוע בעצמי (בצורה פיזית). לפעמים אני ממש רוצה לפגוע בעצמי ומייחלת שיקרו לי דברים רעים אפילו רק כדי שאנשים אחרים בכלל יראו שכואב לי.. אני רוצה גם שאנשים ידעו כמה כואב לי או אפילו יסבלו כדי שירגישו גם את הכאב הזה, אני יודעת שזו חשיבה ילדותית ונוראית ואני אמורה להתעלות מעל הרגשות האלה ולהיות בוגרת ולחשוב בצורה רציונלית כי היא לא משפיע לי על כל החיים אבל קשה לי ואני לא יודעת איך להמשיך.. נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר וכשאני לבד לבכות את החיים! איך אני מתגברת על זה? אני יודעת שכנראה מה שה' עושה זה לטובה אבל קשה לי לחשוב ככה, וכשאני מנסה לחשוב על לקח שה' מנסה ללמד אותי אני רק חושבת שאני צריכה להפסיק לסמוך על אנשים ולהפסיק לשתף ממקומות רגישים ולא לתת לאף אחד להשפיע לי על הבחירות, אבל אני לא יודעת... מצטערת שזה יצא ככה ארוך, ותודה על המקום הזה שבו אני יכולה לשתף כשכואב לי.
לאחרונה הייתה לי בחירה מאוד קשה, אחת החברות שלי השפיעה עלי לבחור בצורה מסוימת ודי הקשבתי לה כי חשבתי שהיא צודקת, למרות שהרבה מאוד פעמים התלבטתי והחלטתי הרבה פעמים ההפך עד שהקשבתי לחברה שלי ובחרתי לפי מה שהיא חשבה שיהיה לי טוב. עכשיו אני מתחרטת מאוד, אני מרגישה כל כך הרבה כעס וכאב ושאף אחד לא יבין למה אני מצטערת על זה כל כך כי זו תכלס אשמתי שבכלל הקשבתי לה, ואני עושה דברים רק כדי להפסיק לחשוב כי ברגע שאני אחשוב על הבחירה המוטעת שלי אני או אתחיל לשנוא את חברה שלי למרות שזאת אשמתי או שאני אאשים את עצמי ואתחיל לפגוע בעצמי (בצורה פיזית). לפעמים אני ממש רוצה לפגוע בעצמי ומייחלת שיקרו לי דברים רעים אפילו רק כדי שאנשים אחרים בכלל יראו שכואב לי.. אני רוצה גם שאנשים ידעו כמה כואב לי או אפילו יסבלו כדי שירגישו גם את הכאב הזה, אני יודעת שזו חשיבה ילדותית ונוראית ואני אמורה להתעלות מעל הרגשות האלה ולהיות בוגרת ולחשוב בצורה רציונלית כי היא לא משפיע לי על כל החיים אבל קשה לי ואני לא יודעת איך להמשיך.. נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר וכשאני לבד לבכות את החיים! איך אני מתגברת על זה? אני יודעת שכנראה מה שה' עושה זה לטובה אבל קשה לי לחשוב ככה, וכשאני מנסה לחשוב על לקח שה' מנסה ללמד אותי אני רק חושבת שאני צריכה להפסיק לסמוך על אנשים ולהפסיק לשתף ממקומות רגישים ולא לתת לאף אחד להשפיע לי על הבחירות, אבל אני לא יודעת... מצטערת שזה יצא ככה ארוך, ותודה על המקום הזה שבו אני יכולה לשתף כשכואב לי.
ש שלום:) לאחרונה שמתי לב שאני ממש מנפחת סיפורים, ובכלל, מספרת כל מה שקורה סביבי לכולם. אני מוסיפה לסיפורים שלי רגשות שלאו דווקא באמת היו במציאות כדי לעורר הזדהות של השומע. כשאני רואה שהסיפור מעניין את השומע - אני אוסיף לו פרטים ואשמיט חלקים שלא יעניינו ויוציאו את התגובה הרצויה לי. לכן: איך אני יכולה להיצמד לאמת הפשוטה, כשבתכל'ס, היא לא מעניינת ולא מעבירה את הצורה בה ראיתי את האירוע?
היי, תודה רבה מראש:) חברות שלי רואות בי הרבה פעמים אוזן קשבת, ומתייעצות אותי בהרבה נושאים. כמו הרגשה של בדידות, דיכאון, לחץ לימודי, ואפילו דברים יותר מאתגרים כמו הטרדה ואובדנות. ברוך ה' יש לי את המילים הנכונות לעזור להן (אני מקווה שבאמת אני עוזרת), אבל יש לי כמה שאלות על זה. א. מתי אני צריכה להעביר את זה הלאה? איך אני יודעת מתי זה משהו שאני יכולה לעזור לה בעצמי, ומתי זה כבר נושא קשה מדי שהיא צריכה עזרה מקצועית? ב. לשמחתי, אני מגלה שכל פעם ה' נותן לי את המילים בפה ואני יודעת איך לענות ולעזור. חוץ ממקרה אחד, החברה הכי טובה שלי. כשהיא משתפת אותי, אין לי מושג מה לומר לה. והיא כל כך עוזרת לי, ואני אף פעם לא מצליחה לעזור לה... לפי ההרגשה שלי לפחות.... תודה רבה על העזרה!
שלום, ותודה רבה על המיזם המדהים והאפשרות לשאול!!! אני בת 17, ומפריע לי בזמן האחרון העניין של ה"שמחה בחלקי". אני מרגישה הרבה פעמים שדברים שיש אצל אחרים הם יותר טובים(בין אם תכונות שהם יותר "מולדות", ובין אם זה דברים ממשיים, וכו), וזה גורם לי לתסכול. עם כמה שאני מנסה להשתחרר מההרגשה הזאת זה פשוט נמצא שם. זה גם משהו שמפריע לי כרגע, וגם מפחיד אותי להמשך(לדוג- אם בע"ה שאני יתחתן, אני ירגיש שהבעלים והילדים של חברות לי יותר "טובים"- זה משהו ממש בעייתי!!) אשמח לרעיונות:) תודה!
תודה רבה על הפרוייקט המדהים! בזמן האחרון יצא שכמה אנשים אמרו לי שאני מתנשאת או גאוותנית. הם אמרו את זה בצחוק אבל בכל צחוק יש טיפת אמת, במיוחד אם זה בא מכמה אנשים שונים. אני לא רואה את עצמי ככה, אני לא חושבת שאני יותר ממישהו ואני יודעת שכל מה שיש לי הוא מהקדוש ברוך הוא. אבל אולי בגלל שיש בי את המידה הזאת אני לא רואה את זה בעצמי. אני באמת לא רוצה להיות כזאת. אולי אני חושבת שאני חושבת משהו כי זה מה שצריך לחשוב אבל בפועל זה לא באמת ככה ואז זה מתבטא בהתנהגות בלי שאני שמה לב בכלל. איך עובדים על המידה הזאת? איך אני מגיעה לענווה?