ש.
היי כל הכבוד על המיזם!
כבר מלא זמן שאני חושבת על המוות שלי או של הקרובים שלי. לפעמים סתם פתאום צצה לי מחשבה מה אני אגיד בלוויה של חס וחלילה מישהו, יכול להיות שזה בגלל שזה הפחד הכי גדול שלי בחיים האלה-מוות, אבל אני לא יודעת מה לעשות, כל יום אני מפחדת שזה יהיה היום האחרון בחיים שלי או של מישהו ותמיד נמצאת לי במוח סיבה לזה- המחשבות שאני יודעת ומכירה אנשים (גם אם זה לא כל כך אישית) שנפטרו ממש מוקדם, בין עם זה מישהי בגיל העשרה או פחות, בין אם זה מישהו בסביבות ה40 50, ובין אם זה מישהו מבוגר, זה תמיד גורם לי עוד יותר לפחד. מה אני יכולה לעשות?
ת.
שלום רב, שאלה גדולה שאלת. אני מקווה שאגיד את הדברים הנכונים והמועילים.
קודם כל אני מודה ומתוודה שמחשבות שכאלו מנקרות גם בי מפעם לפעם, ובעוד אנשים רבים. הקב"ה נטע בנו יצר הישרדות, רצון לחיות, מה שאומר שהפחד ממוות הוא בוודאי נפוץ מאוד. גם פחד ממוות של הסובבים אותנו הוא נפוץ, הצער שבאיבוד קרוב, המחשבה המוזרה על כך שמישהו היה ואיננו עוד ועולם כמנהגו נוהג זה בוודאי מוזר.
לפני שנתחיל אסב את תשומת לבך לפרט יפה בפחד הזה: איזה כיף שהחיים יקרים לנו! נבראנו אנשים טובים ומיטיבים שאוהבים את החיים ואת חייהם של הסובבים אותנו.
מוות – דרך כל הארץ
כפי שאת יודעת, סופו של המוות להגיע, השאלה היא רק מתי. יהושע בן-נון ודוד המלך קראו לזה "דרך כל-הארץ". נשמע מפחיד נכון? אולם במחשבה לעומק זה מאוד מרגיע. הקב"ה ברא את האדם כך שסופו ידוע מראש, אדם עשיר שחשב שיש לו הכל ואדם פשוט שבפשוטים סופם להגיע לאותו מקום. נסי לחשוב מה היה אילו ה' היה בורא אותנו בחוסר-וודאות, לא היינו יודעים מה יהיה גורלו הסופי של כל אחד, כמה מתח היה בחיינו, כמה מפחיד היה.
יש מי שדואג לעניינים-
אמונה בקב"ה היא חשובה פה, זה נשמע אולי קצת לא קשור, אבל זה די עיקרי כאן. כאשר אנו מבינים שהמציאות מנוהלת בידי מישהו, אנחנו יותר שלמים איתה, יותר רגועים ופחות מופתעים מול כל דבר שיבוא עלינו, אנחנו יודעים שמה שקרה, קרה ברצון ה' מכוון המציאות ולא במקריות סתמית מנותקת הֶקשר. אני לא אומר לנסות עכשיו להבין למה ה' עשה את מה שעשה, וכמה הוא רק רצה בטובתך, כי לעולם לא נבין את החשבונות שלו. הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שהקב"ה עשה מה שעשה כי כך עלה במחשבה לפניו, היופי הוא שזה מספיק בשביל לקבל ולהודות בלב שלם על הרע ועל הטוב גם יחד, שהרי אנחנו יודעים שהם מה'. חשבת פעם מדוע אנשים צריכים להגיד בהלוויית יקיריהם "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך"? האם זה הזמן לזה? אי-אפשר להתרכז בעצב שלנו?! אבל זה בדיוק העניין, דווקא בשעה שהלב נקרע ואנחנו עומדים מול דבר קיומי כל כך גדול כמו המוות, אנחנו זוכרים שמה שבעינינו נראה גדול כל-כך ומבהיל, יש ה' בשמיים גדול ומבהיל יותר מכל דבר, והוא מנהל אותנו ברחמים ובאהבה יחד עם כל המציאות. מתו לפנינו וימותו אחרינו, אך הארץ לעולם עומדת וה' מולך עליה, חי וקיים לעד. המחשבות האלו בדרך-כלל מלחיצות במחשבה ראשונה ומרגיעות מאוד במחשבה שניה, אז תני לזה זמן.
נוסף על כך, ביהדות יש יסוד אמוני גדול של הישארות הנפש. אנו מאמינים כי המוות איננו הסוף וכי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (כמובן עם סיוגים, אבל ודאי שרוב עם ישראל עתיד להגיע לעולם הבא בעז"ה) ובהמשך כמובן את ענייני תחיית המתים.
הקרובים אלינו-
כאן יש מקום לחלק בין הפחד שלך לגבי המוות שלך, לפחד שלך לגבי מוות של אנשים בסביבתך. הפחד מהמוות שלנו הוא פחד מהסוף, מהלא-נודע, ודיברנו עליו בפסקאות לעיל. הפחד מהמוות של הסובבים אותנו הוא בדרך-כלל פחד שונה, והוא קשור יותר לצער והגעגוע שבאיבוד קרוב, וליחס שלנו כאנשים חיים למוות: אנו רואים שאדם שהתהלך ביננו הלך והעולם ממשיך לנהוג כמנהגו, אנו מתעסקים בצרות הקטנות של החיים בעוד שמוות של קרוב לימד אותנו עד כמה הם שבריריים.
מבחינת היחס שלנו למוות: גם זה מתחבר למה שכתבנו קודם, אנו ממשיכים את החיים מפני שהמוות הוא בלתי נמנע. אכן המוות גדול ומפחיד, אבל החיים גדולים לא פחות. כמו שאדם שהולך מעמנו זה דבר ענק שקורה, גם הצרות הקטנות שבחיינו הן דבר גדול, ואם ננהל התעסקות קיומית עם המוות לא יהיה לנו פנאי נפשי פשוט לחיות.
פעמים רבות הפחד באיבוד קרוב הוא פחד של צער וגעגוע וחיים בלי אדם אהוב: דוגמה לכך היא במשפט שאת כתבת: "לפעמים סתם פתאום צצה לי מחשבה מה אני אגיד בלוויה של חס וחלילה מישהו", המחשבה המפחידה הזו תפסה גם אותי בעבר, ואני חושב שהיא מביעה אהבה גדולה לקרובים שלנו. הרבה פעמים הרגשות האלו מתבטאים בעתות משבר, אולם זה לא חייב להיות כך: גם אם באופן טבעי את חושבת על מה שתעשי חלילה במצב של מוות של מישהו, ניתן במקום זה לחשוב איך ניטיב איתו בחייו?
כאן ועכשיו-
יסוד חשוב שמסכם את כל העניינים הקודמים, הוא לחיות יותר את הכאן ועכשיו. אסור שפחד מהעתיד ישתק את ההווה שלנו, כי כך נפסיד את שניהם. יש לך עוד חוויות נהדרות לחוות עם עצמך ועם קרובייך! הפחד ממוות מעיד על כך שהחיים יקרים לך! נסי לחשוב יותר עליהם ופחות על הסוף, יותר על היום ופחות על גיל 120.😄
אני כל-כך מקווה שהתשובה עזרה, חשוב גם לזכור שאין תחליף לשיחה טובה ואם יש לך איזה מבוגר בסביבתך שאת סומכת עליו, כדאי מאוד יהיה להתייעץ. במיוחד אם את רואה שהמחשבות חוזרות ונשנות והן נעשות מטרידות במיוחד.
ברכת ה' עליך,🤘
יאיר.