ש.
ממש קשה לי לסלוח, אני לא בן אדם שנפגע מאוד בקלות, אני ממש משתדלת "להחליק" על דברים שפוגעים בי ולסלוח מאוד מהר, אבל ברגע שמישהו פוגע בי/מעליב אותי/אומר מילה לא במקום שבאמת פגעה בי, אני יכולה לזכור לו את זה המון המון זמן בלי באמת לסלוח לו, לפעמים זה גם דברים שהבן אדם שפגע שכח כבר ורק לי זה עדין יושב על הלב. מה אפשר לעשות? עצות איך אפשר לסלוח?
ת.
היי, הדברים שכתבת אמיתיים וחזקים.
כדי לענות על השאלה אני אתחיל בבירור כללי על הסליחה ומהם הקווים שמתאימים לכל אדם. אני מקווה שהדברים יועילו כך שתוכלי להבין מה המקום שלך ותדעי כיצד עליך לפעול. בסופו של דבר אתן עצות פרקטיות.
חלקי התשובה:
א. הנחת מוצא ראשונית
ב. החובה ההלכתית
ג. מנהג חסידות
ד. עצות פרקטיות
הנחת המוצא שלנו בדרך כלל, וכך גם עולה מהשאלה, שאנחנו חייבים לסלוח. הנחה זו מביאה אותנו לכך שאם אנחנו לא סולחים אנחנו מייסרים את עצמנו "איך אני שומר דברים בבטן" ו"עבר המון זמן אז למה אני לא שוכחת". כלומר נוצר מצב מעוות – לא מספיק שאדם העליב אותי ופגע בי, עכשיו גם הרגשות הטבעיים שלי לא בסדר? מתוך התובנה הזו אנחנו למדים 'מהי סליחה' – אישור על השלמת הריפוי שלי לאחר שנפגעתי. מתי אני מעניקה את האישור הזה?
החובה ההלכתית
את הסדר בדברים אנחנו רואים כבר מהתחום ההלכתי: אכן יש חובה לסלוח אך לא בכל מצב. למעשה, האופציה מבחינתנו לסלוח מתחילה רק אחרי שהאדם שפגע בנו מילא את החובה שלו - לבקש מאתנו סליחה. (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ט'). ההלכה הזו קשורה בתובנה ברורה מאוד – הזמן לא יעשה את שלו כל עוד האדם לא יעשה את שלו, ומי שפגע הוא שיחזר אחר חברו לריפוי הפצעים.
בנוסף, כפי שציינת, יש רמות העלבות שונות, לא מכל דבר אני נפגעת ועם זאת יש דברים שפוגעים בי מאוד שגם בקשת סליחה לא תעזור. גם דבר זה מעוגן בהלכה ולכן חלה חובה על הפוגע לחזר אחר הנפגע עד 3 פעמים (!!!) בהם הוא נדרש להביא שורה של שלושה אנשים שהם מבקשים בשמו סליחה. אם לאחר שלוש פעמים הנפגע לא סלח – אין עוד חובה מצד הפוגע לחזר אחריו לבקש סליחתו.
כל זה מגדיל את ההבנה עד כמה האחריות שייכת לפוגע ועד כמה התורה מבינה ללבו של הנפגע. החידוש הוא [שהוא הברור מכל] שאנחנו עצמנו צריכים לחזק את העובדה הזו, שיש לנו רגשות טבעיים ואנחנו אלו שבסדר במקרה הזה. אני בכוונה מחדד את זה משום שהרבה פעמים אנחנו מבליגים מעל זה, אולי מבינים את זה בשכל אבל לא חיים את זה באמת. אני נפגעתי, והוא שפגע, הוא זה שעליו מוטלת החובה לחזר אחריי ולתקן את מה שנפגע.
עם זאת, אם הפוגע קיים חובתו וניסה באמת לפצות על שפגע – עלינו להשתדל להגיע לפיוס. כך מביא הרמב"ם: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" (שם, הלכה י').
מנהג חסידות
בדרך כלל בהקשר הזה נוהגים להביא את דברי חז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים - עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". יש כאלו (הרב קוק, עין איה) שיתנו את הדגש על כך שהנעלבים נעלבו ואסור להם עצמם לשכוח את זה, כפי שראינו לעיל. ויש כאלה שיתנו את הדגש על כך שהם אינם העליבו, ובכך רואים את גדולתם אע"פ שנעלבו. - יש לציין שמנהגם של אותם הנעלבים הוא מנהג חסידות וכוונת הדברים שזו לא ההדרכה הרווחת.
מנהגי חסידות מתוך התאמה אלינו
חשוב היה לי לעשות את הסדר הזה משום שמנהג חסידות הוא מנהג שדורש יותר והוא מתאים לאנשים שהם בדרגות יותר גבוהות. אין זה אומר שהם יותר טובים, אלא שהם נמצאים במקום אחר מאתנו. אפשר להסתכל על זה כמו קבוצת ריצה – כל אדם מצטרף לרמה שלו ואפשרי גם לרמה יותר גבוהה כדי לאתגר את עצמי. עם זאת, אדם שיצטרף לרמה גבוהה מאוד – יגלה פציעות וחוסר אפשרות להתקדם בדרך. ובהקשר שלנו – אנחנו נוהגים לקחת כל מיני חומרות ואז נשמעים ביטויים כמו "התורה לא מבינה אותי", "זה גדול עליי" ולמעשה אנחנו אלה שהוספנו על עצמנו, לכן חשוב להיות קשובים לעצמנו.
להיות קשובים לעצמנו במיוחד בתחום זה של הסליחה. חז"ל מביאים כמה מימרות בעניין החסידים: "כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד" ,"השם 'חסיד' מורה [מלמד] שצריך לסבול בושת כדי לקיים התורה, ולא ישגיח בלצים כי החסידים האמיתיים הם נעלבים ואינם עולבים". וכן נאמר בגמרא במסכת שבת שהמדוכה [כלי שכותשים עליו תבלינים] נקרא בארמית 'אסיתא' וחז"ל מביאים ששם זה הוא מלשון 'חסידתא' - שהחסיד הוא כמו כלי שמכים בו והוא [החסיד] נעלב ושותק (מהרש"א בשם הערוך).
כך אנחנו רואים גם מהמשנה באבות:
ארבע מדות בדעות:
1. נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו.
2. קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו.
3. קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד.
4. נוח לכעוס וקשה לרצות, רשע.
הדגשתי את מספר 2 משום שהוא המקום הנפשי שבו את נמצאת, מצד אחד קשה מאוד להכעיס אותך ומצד שני ברגע שמישהו עובר את הגבול קשה לנו לסלוח. המשנה לא דנה אותך אלא אומרת לך 'גם אם את כועסת – תדעי שזה טבעי'. איך יודעים את זה? מכך שהמשנה מלמדת שרק מספר 4 הוא הרשע. המשנה גם מלמדת שמספר 3 שמי שנוח לרצות – הוא חסיד, כלומר יש פה קו מאוד דק – בין כל אדם ובין החסיד מחויבים לשמור על ההלכה כך שאסור להם להיות אכזריים, השאלה פה על שמירת הכבוד לאור הבושה שאני חשה – האם לשמור על כבודי ולענות (מבלי לזלזל באחר) או לשאת את העלבון – כל זה לגופו של אדם, גם אם בחרנו באפשרות הראשונה נזכור 'שיצא הפסדנו בשכרנו' כלומר עדיין יש לנו רווח מעל ההפסד, הרווח הוא שרוב הזמן אנחנו חווים בשלווה שהרי קשה להכעיסנו.
מכל זה אנחנו למדים שחלה על הפוגע החובה לבקש סליחה, ועלינו להשתדל לסלוח. אם קשה לנו זה מובן שייקח לנו זמן להשלים אבל אסור להיות אכזריים כך שלעולם לא נסלח. כמו כן מנהג חסידות נכון הוא להיות מחוברים לקול הפנימי שלנו כך שגם כשמעליבים אותנו לא לענות ועם זאת לא לשחוק את עצמנו.
עצות מעשיות:
1. לזכור שהכעס הוא רגש טבעי וככל שהדבר פוגע כך יידרש ריפוי בהתאמה (וכך אומרים תוס' יום טוב: "קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד". אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה [במשנה במסכת אבות]).
2. מתוך 1 אנחנו למדים את העצה הכי טובה והכי לברר: מה הכי פגע בי? למה זה פגע בי? על מה זה יושב? לדוג' מישהו העליב את המשפחה שלי. למה אני כל כך רגישה בנושא הזה? אולי יש משהו שאני מדחיקה? וככה לברר. הרבה פעמים יש לנו חוסר השלמה פנימי ולכן כשמישהו דוקר את הנקודה אנחנו חווים את זה כאילו גילו את חרפתנו והציגו אותה לפני כל. זה דוקר, זה פוגע. ברגע שאנחנו משלימים עם עצמנו, עם המראה, עם המשפחה ועם כל דבר ששייך אליי אני מקבלת באהבה – שום דבר לא יזיז לי.
3. עצה טובה שפעם שמעתי: להפוך את זה למשחק. מה זה אומר? כל פעם שמישהו מנסה להעליב אותי אני שואלת את עצמי – מה לדעתי חסר לו, איפה הוא נפגע, מה קשה לו בחיים שבגללו הוא הגיע למצב שהוא החל תוקף את הסביבה? זה הופך את הקערה – מעכשיו אני כבר לא במקום של מגננה אלא במקום של הושטת יד ! אנשים לפעמים בהלם מיזה עד שהם פשוט עוזבים אותך לנפשך...
4. רווח והפסד – ללמוד על מידת הכעס (ספרון קטן בשם 'אורחות צדיקים' כולל בתוכו הרבה מידות), להבין כמה שהיא משפיעה (לא להיבהל כמובן, אלא ללמוד) ככה זה ייתן לנו עוד דרבון. כל זה צריך להיות מתוך מקום נפשי שמקשיב לצרכים שלי, ולא מהנעה של פחד שתגרום עוד נזקים. פשוט לומר לעצמי זה לא בסדר וזה יכול לגרום תוצאות שליליות. אם בכל זאת כעסתי – לקבל את עצמי.
5. לקבל על עצמי מטרה – פעם בשלושה ימים אני מבליגה על כעס אחד (זה יכול להיות גם פעם ביום ואף יותר/פחות – פשוט תבחרי מה שמתאים לך). לעשות לעצמי יומן שבו אני רושמת כמה הצלחתי, איפה הכי היה לי קשה, למה, מה לדעתי יעזור לי לפעם הבאה. ככה בסוף כל שבועיים להסתכל על הדף ולראות את ההתקדמות שלי.
6. ללמוד על עין טובה (מובא במסכת אבות ובעוד מקומות שמן הסתם מובאים בתמצות באינטרנט).
כמובן לפתח את העין הטובה הזו במציאות, להשתדל לראות את הטוב ומה אני לומד מכל דבר.
לימוד מהבעל שם טוב
"אצלי אין מקרה"
פעם אחת היה הבעל-שם-טוב בקהילת-קודש נמרוב, והיה הולך הבעלש"ט מבית גדול לבית קטן עד שתעה למרתף ונכנס למרתף, וצווה לבדוק המזוזות. שאל אותו איש אחד: ואם יתעה איזה אדם יתלה תכף באיזה דבר, שמא מקרה הוא. השיב לו הבעל-שם-טוב: אצלי אין מקרה. ומזה יאמין כל אדם שכל דבר בא בהשגחה ולא יתלה במקרה חס ושלום.
בקיצור – לקבל את עצמנו, ללמוד ולהוריד את המטרות והלימוד לשטח. המון הצלחה!!
מקווה שעזרתי, חנן גויטע 0502245624