שלום ותודה גדולה על היכולת לשאול ולקבל תשובות! הפרויקט שלכם מדהים!!רציתי לשאול על נושא שמאוד מאוד מעיק עלי. בעיקר כי בקהילה שלנו יש אנשים זקנים וזה מתעורר לי כל פעם מחדש. בכל פעם כששומעים על מישהו מבוגר שחולה או שנפטר ח"ו, או פשוט כשאני רואה בן אדם זקן, אני ישר חושבת איך אפשר להתמודד עם הדברים האלו. איך אנשים זקנים חיים בידיעה שהם נהיים יותר ויותר חולים ושבשנים הקרובות הם כנראה ייפרדו מהחיים שלהם, מהמשפחה ומכל מה שהם עושים בעצם? הם לא משתגעים מידיעה כזו? לפעמים אדם מאבד גם את הזיכרון שלו ומבין שהוא עוד מעט כבר לא יזכור דברים בסיסיים אפילו... זה מפחיד ממש. וגם איך הילדים יכולים לקבל את זה ולהמשיך לנהל חיים שפויים ושמחים בצל דבר כל כך נורא? לפעמים ההורים לא זוכרים כבר איך קוראים לילדים..הידיעה שזה כאילו ח"ו וקורה לכולם בסוף, עוזרת במשהו? כי לי זה נראה רק עוד יותר מדכא ומפחיד..וגם איזו מטרה וערך יש לחיים של בן אדם שנמצא בעולם אבל לא באמת חי? (הכוונה שהוא כבר לא מנהל את החיים שלו כי הוא לא מתפקד או לא צלול..) למה ה' עדיין משאיר אותו בעולם? ואיך משפחה מתמודדת כשהורה מבוגר נפטר ח"ו? זו טראומה באותה מידה כמו כשאדם צעיר נפטר ח"ו? אם לא אז למה?שוב תודה רבה!! וסליחה ממש על האורך של השאלה..
ת.שלום לך! 👋🏻רואים מהשאלה שיש לך בגרות לא רגילה, מחשבה מעמיקה ורגישות מדהימה! 🙌🏼 איזה כיף לראות שיש אנשים כמוך! ☺️
ספויילר קטן להמשך התשובה. תקראי ותראי בהמשך הפנייה לקישור הזה:https://tinyurl.com/y7nrpzpv
ב"ה זכיתי לעשות שירות לאומי עם האוכלוסייה הזו, כך שאני מזדהה איתך לגמרי, והשאלות האלו עלו לי לא פעם ולא פעמיים. וב"ה יש לי מעט ניסיון והכשרה, אז מקווה שאצליח לענות ולספק אותך. לפני שאגע בשאלות ששאלת, ישנה נקודה שאני רוצה להתייחס אליה- היחס שלנו למוות 🤔👈🏻המפגש עם זקנים הוא מצד אחד מעורר מחשבה, מלמד, מצחיק ומרתק. אך מצד שני מציף לא פעם את ההתמודדות של פחד מהסוף.
וכשמתמודדים עם החשש, חייבים לזכור קודם כל שהמוות- הוא לא באמת הסוף. אם חושבים על זה- לאחר המוות, הנשמה תחיה חיי אינסוף, חיים של הדבקות מוחלטת בקב"ה. והרמח"ל אומר (במסיל"ש) שזהו העונג האמיתי.
👈🏻אם נעמיק בנקודה הזו- החשש ממוות הוא במקום מסוים, חשש מהלא נודע, מהעתיד. זהו חשש שקיים אצלינו בעוד המון תחומים בחיים. אם נחשוב קצת, נראה מיד שהלא נודע הוא חלק מהחיים שלנו, אין מה לעשות- תמיד יהיה משהו לא ידוע ואין סיכוי שנשלוט בהכל. לכן חשוב לנסות לפתח עמדה של קבלה, וענווה. להבין שיש מישהו אחר שמנהל את העולם, ולקבל את חוסר הידיעה. זו עבודה לא פשוטה, ויש מצבים שקשה לעמוד מולם ולשחרר. אבל באיזשהו מקום זה גם מקל- לא הכל עליי, ויש דברים שאני פשוט לא יכולה לעשות.
👈🏻איך אפשר לשחרר קצת יותר בקלות? להתמקד בהווה. הזמן עובר וזו עובדה. המוות קיים וזו עובדה. לכן, עדיף פשוט להתמקד בהווה, ולנסות למצות אותו עד כמה שאפשר (כי כאמור- אנחנו סופיים ומוגבלים. לא הכל אפשרי.) הבחירה בין חשש לניצול היא בידינו. ✋🏻🤚🏻
אחרי שהבהרנו את ההתמודדות שלנו מול המוות- נחזור לזקנים:שאלת כאן המון שאלות, וכולן מראות על רגישות מיוחדת. והתשובה בגדול היא, שכמו כל דבר בחיים- אין תשובה אחת. זה תמיד תלוי סיטואציה, תלוי אדם, משפחה וכן הלאה.
תחשבי שבמדינת ישראל אזרחים נחשבים בני גיל הזהב בגיל 60 ומעלה. כשבעצם יש הבדל עצום בין אנשים מבוגרים בני 60, בני 70, והבדל ענקי בינם לבין כאלו בני 100+! אז נכון שהם לרוב מקוטלגים תחת אותו השם, אבל הם בעלי אופי, מוצא, תחומי עניין, עשייה, משפחה, רקע וחברה שונים לחלוטין! כך שאצל כל אחד זה אחר לגמרי... לכן- קחי את התשובה שלי בעירבון מוגבל, כי באמת שכל התנסות של כל אדם היא אחרת ושונה.
התמודדות של הזקנים עצמם👴🏼🧓🏼אם נתייחס לדרך ההתמודדות שלהם (ששאלת עליה) יש ממש את כל התגובות האפשריות. מה שכן- מהמפגש שלי- כולם כולל כולם מדברים על מוות, ומעטים מעדיפים שלא לדבר על הפיל בחדר.🐘
מכאן והלאה זה מגוון- יש הרבה שהולכים בדרך של הומור (משפטים כמו- "לפחות בקבר יתנו לי לישון בשקט!" או בדיחות על בתי קברות ובתי חולים), יש כאלו שמתייאשים מראש- אם גם ככה המוות קרוב אז אין טעם לכלום.😖 יש כאלו שמנסים להמשיך בחיים שלהם כרגיל וכן הלאה וכן הלאה.
באמת, הידיעה שהמוות קרוב, משגעת לפעמים חלק מהם. ויצא לי להיפגש לא מעט במשפטים כמו: "רק שיגיע כבר וזהו!" אבל בסוף זו ממש שאלה של בחירה במה מתמקדים כמו שכתבתי למעלה.
👈🏻נגעת גם באיבוד הזיכרון, וגם כאן יש כמה וכמה דרכים. בדרך כלל המחלה תוקפת בהדרגה- אז יודעים שהזיכרון ההתמצאות והיציבה מתחילים להדרדר. יש כאלו ששוקעים בדיכאון או בייאוש, ויש כאלו שמתחילים מפעל חיים לתיעוד כל מה שהם זוכרים כל עוד אפשר.
👈🏻 לא שאלת אבל חשוב - אם יוצא לך להיפגש עם אדם במצב כזה, תשתדלי להיות הכי רגישה שאפשר. בגיל הזה, הרבה פעמים מה שנשאר זה רק הכבוד העצמי של האדם, ולכן יהיו הרבה שינסו לכסות על איבוד הזיכרון שלהם, ויתנהלו כאילו הכל כרגיל. תזרמי עם הסיטואציה כמה שאפשר, ונסי לשמור על הכבוד של האדם שמולך. כי באמת, בהרבה מקרים- זה כל מה שנשאר לו!
ערך החיים😇וואלה נגעת כאן בשאלת השאלות. זו שאלה שהרבה פעמים הזקנים בעצמם שואלים – למה אני עוד פה? למה א-לוהים לא פוטר אותי מהסבל הזה? תכלס, אין לי מה להגיד. השאלה הזאת נוגעת לי בנקודות הכי רגישות; כשאני רואה זקנות שאין להן משפחה, אין להן בריאות, אין להן תעסוקה ובתחושה שלהן- לא נשאר מהן כלום. אז למה להמשיך בסבל הזה? יש שני דברים שמרגיעים אותי קצת- 👈🏻הראשון הוא שאי אפשר למדוד ערך של חיים. אי אפשר להגיד שבגלל שאחד מסוגל לזוז ויש לו משפחה, ולשני אין- אז החיים שלו פחות שווים, וממילא אפשר לוותר עליהם. גם לא הבנאדם עצמו. כי תכלס לכל אחד יש את המגבלות שלו, אז אי אפשר להחליט שמגבלה אחת יותר גרועה מהשניה. לכולנו יש ערך שווה לחיים שלא משתנה ולא ישתנה לעולם ע"י אף אחד! עד כדי כך, שלפי ההלכה מחללים שבת גם על אדם כזה, שלכאורה 'לא שווה את זה'.
👈🏻השני שיש דברים שהקב"ה מסדר ואין לנו דרך לדעת למה. פשוט אין. כמה שננסה להבין- זה נשגב מבינתנו, ויש ערך פשוט לשחרר ולקבל את זה. אחרת תתעסקי כל החיים במרדף ובחוסר הבנה.
מצורף בתחילת השאלה שו"ת שכדאי לקרוא בנושא.👆🏻
ההתמודדות של המשפחה👨👩👧👦
נגעת בנקודה רגישה. מנסיון – אחד הדברים הקשים הוא לראות את ההדרדרות של אדם שאתה אוהב.💔לפעמים זה אפילו יותר קשה למשפחה מהמבוגר עצמו, כי הוא יכול להיות לא מספיק צלול ומודע למציאות בזמן שהמשפחה היא נושאת בנטל הטיפול (כמובן שזה חשוב ומצווה ממש!)גם כאן- זו פשוט נקודה של אמונה בקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה, והבנה שאין מה לעשות- אפשר לשקוע בעצבות על השקיעה של האישיות המפוארת, או לנצל את מה שיש.
צעיר לעומת מבוגר😕- שאלת אם יש הבדל בטראומה בין צעיר למבוגר. לצערי הרב – חוויתי את שני המקרים. ובסוף, הצער הוא אותו הצער. כואב לי לאבד אדם שהיה חלק מהחיים שלי, ופתאום הוא כבר לא. וכמובן שבסוף הכל מדויק משמים. אני יכולה להעיד על עצמי בלבד, ולהגיד שיש מימד קצת יותר משחרר כשיודעים שהאדם המבוגר חי חיים מלאים ומסופקים, והשאיר אחריו מורשת מדהימה. ויותר מזה, הרבה פעמים המוות פותר את האדם מסבל ארוך ומייגע, ויש שמחה בתוך כל העצב על כך שלפחות טוב לו עכשיו בעולם האמת.
אבל אין ספק שכל חוויה ומפגש עם מוות משתנים מאדם לאדם, ואי אפשר להגיד בוודאות מה קשה יותר ומה פחות.
מקווה שעזרתי🤗אוריה