ש
דבר ראשון תודה רבה לכם! המון זמן אני חיפשתי פלטפורמה בה אוכל לשאול שאלות שבוערות בלב שלי ולא היה לי מאיפה לקבל תשובה. איזו שליחות ענקית! תזכו.
רציתי לשאול לגבי לשון הרע- אני נורא משתדלת לא לדבר לשון הרע מול אנשים אחרים, ואני מנסה גם לא לחשוב על אותם אנשים מחשבות רעות כי זה מרגיש לי גם לשון הרע. אבל האם זה באמת לשון הרע? כלומר, האם אני צריכה לדבר יפה על אחרים גם בלב שלי למרות שאני לא חושבת ככה? אני ממש מנסה לשכנע את עצמי כל פעם שאני לא יודעת מה הסיבות להתנהגות כזו או אחרת ושאסור לשפוט ובסופו של דבר אני נפגעת כל פעם ואני רק מוכיחה לעצמי שהתחושות שלי אינן טועות. איך אמורים להתייחס לזה? דיבור לשון הרע זה גם בלב וגם כלפי אנשים אחרים?
ת
אשרייך על השאלה! אני לא מכיר אנשים רבים עם כאלה שאיפות גבוהות ומחשבות מרוממות..
ואף על פי כן אני גם ממש מזדהה עם התחושה שאת מתארת בסוף, כאילו את עושה צחוק מעצמך כשאת מלמדת זכות בקטע מוגזם ובסוף מתברר שכמובן האינטואיציה הראשונית היא שצדקה...
ברשותך אחלק את השאלה לשני חלקים, שאלה הלכתית ושאלה 'מוסרית'.
ברמה ההלכתית, אין שום איסור לחשוב מחשבות לא טובות על מישהו. איסור לשון הרע הוא כפשוטו, איסור על הלשון לדבר דברים רעים על אנשים אחרים.
אם את רוצה ללמוד יותר על הלכות לשון הרע, כדאי לך מאוד לקרוא את הספרים "חפץ חיים" או "שמירת הלשון". כדאי מאוד לעבור על אחד הספרים האלה מכיוון שידיעה של האסור פירושה גם ידיעה של המותר.
כמו שהתורה אוסרת "לא תגרע" כך היא גם אוסרת "לא תוסיף". וחז''ל מלמדים ש"כל המוסיף - גורע", כלומר הוספה של איסורים מביאה בסוף לגריעה של איסורים. ההגיון הוא שיש דברים מותרים שמוזר לאסור אותם, וכשחושבים שהם אסורים זה גורם לגיחוך או לסלידה מהמצוות באופן כללי, עד שגם מה שאסור באמת כבר נעזב...
מה שאמרנו עד עכשיו היה יותר במישור ההלכתי, אבל כמו שהזכרת יש גם מישור מוסרי/מחשבתי, של "הוי דן כל אדם לכף זכות". גם פה צריך להיזהר מהגזמה.
הרב אליהו פייבלזון, ראש ישיבה חרדי, אוהב תמיד להוסיף בסוף המשפט - ""הוי דן כל אדם לכף זכות' - אבל אל תהיה טיפש...". ובעצם יסוד הדברים כבר מופיע בגמרא. הגמרא מסבירה שיש הבדל בין סוגי אנשים שונים - צריך לדון צדיקים תמיד לכף זכות, רשעים תמיד לכף חובה, ובינוניים לצד שיותר מסתבר אלא אם כן אין לך מושג ואז לדון לכף זכות.
המסקנה שעולה היא שאכן חשוב לדון לכף זכות, אבל רק בגבולות ההגיון. אם הדין לכף זכות הוא מגוחך (על משקל 'כל המכוניות שנוסעות בשבת בטח מסיעות יולדות'...), הוא מיותר וחסר משמעות. הרי את בוודאי לא מאמינה בו, וטוב שכך. ואז אנחנו חוזרים ל'כל המוסיף גורע' שהזכרתי קודם..
כדאי עוד בהקשר זה להעיר שתי הערות חשובות:
א. גם אם שמתייחסים למעשה מסוים לא תמיד הדין הוא לכף זכות, עדיין צריך לזכור שבמובן הרחב תמיד צריך לדון את האדם לכף זכות. רוב האנשים בוודאי שואפים לטוב ולתיקון עולם, גם אם הם לפעמים מעט מחטיאים... "הוי דן את האדם לכף זכות", אולי בדגש במיוחד על האדם ולא על המעשה... כדאי גם לזכור שקשה לדעת מה הנסיונות שעומדים בפני אותו אדם, ואולי ביחס לנסיונות האלה הוא אכן גדול במיוחד.
ב. כל מה שדיברנו עד עכשיו עוסק ב"איך להתייחס למעשים שאחרים עושים". אבל מי אמר שצריך להתייחס להכל? אולי לא תמיד צריך להתעסק ולחפור בכל מעשה שמישהו עושה...
לסיכום, אין שום בעיה הלכתית בלחשוב דברים רעים על אנשים, גם מחשבות שאסור לומר אותן בקול. מבחינה מוסרית/ערכית, הכל תלוי בגבולות הסביר - האם הגיוני לדון לכף זכות, ויש ראוי לנהוג כך, או שמדובר בדין מופרך ואז אין מה לנסות לשכנע את עצמך בזה.
ולאחר סיכום, ברשותך אוסיף שתי עצות מעשיות בכל הקשור לאמירת לשון הרע, אחת ממו''ר הרב חיים סבתו והשנייה ממני...
עצה ראשונה של הרב סבתו היא פשוט לאהוב את כולם! אדם שאוהב את חבירו לא אומר עליו דברים רעים, ולא אומר שום דבר שיצער אותו. אם תאהבי את כולם, יקל עלייך לא לומר לשון הרע.
אמנם, אוסיף מצידי שהעצה הזו קשה מאוד, ואפשר אולי להציע וריאציה קלה יותר שלה - תדמייני איך היית מגיבה אם מושא הלשון הרע הייתה חברה טובה שלך, האם גם אז היית אומרת מה שאת רוצה לומר?
עצה שנייה, שלענ''ד ראיתי בשנים האחרונות שקלה מאוד לביצוע, היא לנסות לחשוב לפני שאני אומר משהו על מישהו אחר - אם המישהו הזה ידע שאמרתי עליו מה שאמרתי, הייתי מתפדח? האם חשוב שהוא לא ידע על מה שאמרתי? אם התשובה היא כן, אז כנראה שראוי לא לומר את מה שאני רוצה לומר...
שתי העצות האלה חשובות, ובמיוחד השנייה, מכיוון שלא רק שהן מקלות לדעת מה אסור כך הן מקלות לדעת מה מותר. וכפי שהזכרתי כבר פעמיים, זה יכול להיות חשוב לא פחות...
בהצלחה! ישי