ש
היי. אני באמת משתדל שלא להתגאות. אבל כשאני מתנהג בענווה, בלב שלי אני מתגאה על זה שאני שאני "עניו". מה אני יכול לעשות עם זה?
ת
אהלן! שכויח על השאלה, טוב לראות שיש עוד אנשים שמתמודדים עם הקטע הזה... ברשותך אפתח את התשובה בשלוש הקדמות, ולאחר מכן אתייחס לעצם השאלה בשני כיוונים. ההקדמות בסדר חשיבות עולה, כלומר השלישית לענ"ד חשובה להבנת התשובה, השנייה פחות והראשונה עוד פחות... מה שבאמת נראה לי עיקר התשובה זה הפסקה האחרונה, בה יש לדעתי עצה מעשית פשוטה להתמודדות עם גאווה.
כהקדמה ראשונה אני רוצה להעיר שבמובנים רבים אשריך שזה אחד מהאתגרים שבחייך, ואני רוצה להתייחס לאחד ספציפי - לכל אחד בחיים יש דברים רבים שיכולים לגרום לו לגאווה ודברים רבים שיכולים לגרום לו לחלישות הדעת ובאסה. היום מדברים הרבה בפסיכולוגיה על כך שליותר מדי אנשים יש בעיות בביטחון עצמי, מה שגורם להם לשים את הדגש על הצדדים החלשים באישיות שלהם.. אז קודם כל דע לך שאשריך על כך שבמובן הזה אתה נמצא במקום בריא, שהתודעה שלך מדגישה את הפנים החיוביים ולא אלה השליליים.
וברשותך אשמח להקדים הקדמה נוספת לפני שאני נוגע בעיקר השאלה. התנסחת בשאלה שכשאתה מתנהג בענווה, אתה עדיין מתגאה בלב. הרמח"ל במסילת ישרים כשהוא מתעסק במידת הענווה (פרקים כב-כג) מתייחס לכך שבאופן עקרוני ברבות מהמידות "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וכדאי להתחיל להתאמן עליהן עוד לפני שהתודעה מתקבעת בהן לגמרי. אמנם, הוא מאיר שבענווה לא תמיד כדאי לנהוג כך - מי שיתנהג בענווה כשהוא עצמו עדיין מרגיש שהוא גאוותן, עלול ליצור אצלו סתירות בנפש כשהוא מצד אחד מרגיש שמגיע לו כבוד מסוים ומצד שני הוא מציג כלפי חוץ שהוא לא מעוניין בכבוד זה.
וכהקדמה שלישית ברשותך אנסה לברר רגע - מהי גאווה בכלל? נדמה לי שטעות חמורה (ומקובלת) היא לחשוב שגאווה פירושה הכרת ערך עצמי וענווה פירושה ביטול העצמי. טעות חמורה לחשוב כך, והיא עלולה להוביל את האדם לדיכאון ולחלישות הדעת, כשהוא רואה בעצמו רק את הצדדים השליליים (כמו שהזכרתי בהקדמה הראשונה). אדם תמיד צריך להתבונן על המציאות בעיניים פקוחות ונייטרליות, לבחון אותה בצורה נקייה כמה שאפשר ו'לאסוף' את הנתונים. אדם צריך להכיר בערך עצמו כפי שהוא, לא להמעיט ולא להעצים, אלא לדעת איפה הוא נמצא בעולם.
גאווה היא המחשבה שהערך שלי מוביל לכך שאנשים אחרים צריכים לכבד אותי, צריכים לעשות בשביל דברים. ענווה היא התנועה הנפשית ההפוכה, של הבנה שהערך שלי לא מחייב שום הערכה מיוחדת אמיתית מהסביבה. אברהם אבינו ידע בדיוק מי הוא, ושהוא מוביל מגמה של תיקון הקלקול שנעשה בעולם אלפיים שנה לפניו. משה רבינו ידע בדיוק מי הוא, ושהוא מוריד תורה לעולם ומדבר עם הקב"ה פנים אל פנים. ואף על פי כן אברהם אומר "ואנוכי עפר ואפר", ועל משה נאמר שהוא ענו "מכל האדם אשר על פני האדמה"... הענווה היא ההכרה שלמרות כל הדברים החשובים שעשיתי עדיין לא מגיע לי כלום.
ועכשיו לגוף השאלה, איך ניתן להתמודד עם מידת הענווה? ברשותך אציע שני כיוונים, אחד של מו"ר הרב חיים סבתו והשני שלי.
כיוון ראשון, של מו"ר הרב חיים סבתו, מתמקד בפוטנציאל של האדם. נכון שעשית ואתה עושה (ובעז"ה תעשה) מלא דברים חשובים בעולם, אבל האם אתה מממש את הפוטנציאל שלך? אולי אם למישהו אחר היו הכשרונות שלך, המשפחה שלך, הרקע שלך וכו', הוא היה מצליח לקדם את העולם הרבה יותר ממך. ולכן גם אם עשית דברים גדולים, שים אותם בפרופורציה ואל תתרגש מהם יותר מדי.
נדמה לענ"ד שהכיוון הזה מעט קשה, מכיוון שבסוף אני מרגיש שיש פה מעט עצימת עין כלפי המציאות - מה אם אדם מרגיש שהוא דווקא באמת מממש את הפוטנציאל שלו בצורה טובה?... לכן נראה לי שאפשר להציע כיוון אחר, שיותר מתיישב לי על הלב.
כיוון שני להתמודד עם הגאווה הוא פשוט להכיר בכך שכל מה שעשית - לא מעצמך הוא. הרי את הכל קיבלת מהקב"ה - חייך, כשרונותיך, מידותיך, משפחתך וכן כל מה שיש לך. אם כל מה שיש לך זו מתנה מהקב"ה, אז מה יש לך להתגאות? נכון, עשית דברים רבים חשובים בעולם - יש לך כשרונות גדולים ופוטנציאל גדול, ואפילו הצלחת לממש חלק גדול מהפוטנציאל הזה, אבל הכל תלוי בזה שאתה מקבל את הכשרונות והפוטנציאל מהקב"ה, ואם כן מה יש לך להתגאות? הרי אפילו האנרגיה לממש את הפוטנציאל קיבלת מהקב"ה, ואת הרצון הטוב לתקן את העולם, ואת היכולת לעשות דברים כמו שצריך, ואת, ואת... מה שייך שבנקאי יתגאה בכך שהוא מביא כסף של הבנק ללקוח, וכי הוא עושה פה משהו כזה דרמטי?
מקווה בעז"ה שהעצה פה בסוף תסייע לפחות מעט בהתמודדות עם גאווה, אני יכול רק לומר שלי באופן אישי היא מאוד עזרה.
בהצלחה! ישי