ש
אני מאוהבת במישהו שאני יודעת שלא מוכן נפשית לקשר, אבל לא יכולה ולא רוצה לשחרר.
(למרות הקטע של חבר בגיל צעיר אשמח שהתשובה לא תתייחס לזה כל כך). בת 15
ת
אהלן! את מתארת שאת יודעת שאהובך (לא בציניות..) לא מוכן נפשית לקשר, אבל השכל והרגש לא תמיד עובדים ביחד... ולמרות הידיעה שכרגע לא יכול לצאת שום דבר, עדיין את לא רוצה לשחרר...
ברשותך אני רוצה לחלק את התשובה שלי לשני חלקים - איך לרצות לשחרר, ובמקרה שתרצי לשחרר איך להיות יכולה.
אז האם לרצות לשחרר או לרצות לאחוז בקשר? 🤔
באמת קשה לומר מה נכון לעשות, אבל אני רוצה ברשותך להתייחס טיפה באופן כללי לזוגיות ואולי מתוך זה לגעת בחלק מהשיקולים שנראה לי כדאי שתשימי לב אליהם.
זוגיות היא דבר תובעני, דורש. כל קשר בין אנשים הוא דורש, בגלל שהרצונות והצרכים של השני לא תמיד תואמים לגמרי את הרצונות והצרכים שלך. אבל בזוגיות כל המישורים בקשר מתעצמים, ויחד עם זה גם התובענות. כי הציפיה שלו ממך (וכמובן גם שלך ממנו) הרבה יותר גדולה מהציפיה שלו מחבר שלו. והציפיה שלך מעצמך, לנוכחות הנפשית המתמדת, גבוהה מאוד.
אבל התובענות הזו 'משתלמת', אם אפשר לקרוא לזה ככה, מתאזנת על ידי מה שאת מקבלת מהקשר. היציבות, האהבה, סתם הכיף של להיות עם מי שאת אוהבת, ועוד הרבה דברים שהזוגיות מביאה בכנפיה.
אבל יש תביעה נוספת של אהבה, שקיימת גם כשאין זוגיות, והיא עיסוק וחיטוט מתמיד בנפש, מחשבה מתמדת על אהוב לבך. האהבה מסיחה את הדעת, מזיחה את הלב, מכסה את העיניים. את כל הזמן חושבת עליו, וחושבת מה הוא חושב עלייך. החטטנות הנפשית הזו נרגעת מעט כשהזוגיות מתמסדת ומתייצבת, אך בשלבים שלפני כן היא משתוללת.
ועכשיו את צריכה להחליט, במקרה שכבר החלטת שמהאהבה הזו לא עומד לצאת שום דבר בזמן הקרוב - האם את מנסה לשמור לה מקום בלב או לא? לדעתי זה לא שווה את זה. הרצון כן לשמור את האהבה, אבל בלי שאיפה מעשית לממש אותה, רק יאכל אותך מבפנים כל הזמן...
את מוזמנת כמובן לחלוק עלי, ולחשוב שזה שווה את זה. שהשמחה בזמן שבכל זאת יצא לכם אולי להיות ביחד, שהעונג מכך שתרגישי אולי בזמנים מסוימים שהוא יותר קרוב אלייך, פיזית ונפשית, שווים את המחיר והקושי. אם כן, אין לך יותר מדי מה לקרוא את החלק הבא של התשובה, החלק השלישי. אבל בכל זאת אכתוב קצת, על הצד שאולי תחליטי שאת כן רוצה להיפרד נפשית.
נדמה לי שהכלל העיקרי שיש בהקשר הזה הוא "רחוק מהעין רחוק מהלב" (הרחבתי על זה קצת יותר בתשובה 633, ואם תרצי את מוזמנת להסתכל גם שם). כדי להתמודד עם קרבה נפשית צריך להתנתק. הדרך העדיפה לכך היא ניתוק פיזי - להימנע ממפגשים שהוא נמצא בהם, להמעיט את הדיבור איתו, באופן כללי שהוא ינכח בחייך כמה שפחות. הריחוק הפיזי מאפשר איזהשהו ניתוק נפשי, ככה שגם אם האהבה לא תיעלם לגמרי היא לפחות תדעך ותאפשר לך לפתח פנים אחרים בחייך.
אני לא יודע אם האפשרות של ריחוק פיזי היא מעשית, אני מניח שזה תלוי בהרבה גורמים פרקטיים. אבל במקרה שאינך יכולה להתרחק ממנו ריחוק פיזי, אני ממליץ להתרחק לפחות ריחוק נפשי. תנסי לצמצם את השיח איתו לשיח ענייני כמה שיותר, אל תדברי איתו על עניינים העומדים ברומו של עולם ובוודאי שאל תפתחי בפניו את לבך (או תאפשרי לו לפתוח בפנייך את לבו, עם כל הפיתוי שבדבר). זה קשה מאוד, שכן הלב שלך מושך אותך למקום אחר, אבל אם תחליטי שאת רוצה לאפשר לעצמך להתנתק מהקשר הזה שבעיקר כובל אותך (כרגע לפחות) נדמה לי שזו הדרך.
לסיכום, נדמה לי שכדאי לך לחשוב מה את עושה עם אהבה שלא עומדת להתממש בקרוב - אם את מנסה לדבוק בה או להיפרד ממנה. אני חושב שכדאי לך להיפרד ממנה, כי היא תדרוש ממך הרבה, תמנע ממך את היכולת להתפתח בהרבה מישורים אחרים נהדרים בחיים שלך, ולא נראה לי שזה שווה את זה (באופן אישי אני חושב שבגיל צעיר זה לא שווה את זה אפילו אם האהבה כן מתממשת ומחליטים לצאת, אבל על קשר שלא עומד להתממש אני חושב שזה נכון אפילו בגיל מבוגר). אם תחליטי שאת רוצה להיפרד מהאהבה הזו, לנסות לנתק את הקשר הרגשי הזה אליו, נראה לי שעומדות בפנייך שתי דרכים עיקריות שביסוד הן אותו דבר - להתרחק ממנו ריחוק פיזי אם אפשר, ואם לא אז ריחוק נפשי ככל הניתן.
מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה, גם עכשיו וגם עוד הרבה שנים, עם אהוב לבך הנוכחי שבעז"ה יהיה האחרון אבל אם לא אז גם עם הבא...
בהצלחה! ישי