הי, אני נמצא במערכת זוגית כבר חצי שנה ויש לי בעיה: אני קנאי. קשה לי שבנים אחרים מדברים איתה (ולהפך, כשהיא מדברת עם אחרים).. וזה לא שאני לא סומך עליה! אני הכי סומך עליה בעולם. אבל פשוט זה נורא מכעיס ומעורר קנאה שהיא מדברת גם עם בנים אחרים (ולא משנה מה נושא השיחה שמתנהל ביניהם) כי אני רוצה להיות היחיד בשבילה. אז עכשיו לשאלה: איך משחררים את הקנאה? בן 18.
רציתי לשאול- איך לגרום לעצמי שיהיו לי שאיפות? אני חייה את החיים ועובר יום ועוד יום ללא שום דבר מיוחד, איך לגרום לעצמי שיהיה לי משמעות יותר לחיים? ולא סתם לעבור ימים שלמים בלי כלום?... ועוד שאלה- אני מאמינה באלוהים, אין לי שאלות יותר מדי, וזה מפריע לי. יש לי חברות שממש מבררות ואני פשוט אדישה... זה בסדר?
ש. אהלן,מהקורה? יש לי שאלה שאני חושבת עליה כבר המון זמן, בשנה האחרונה עברתי רצף של אירועים לא פשוטים הקשה מביניהם הוא שאח של חברה מאוד טובה נפטר.נער בן 19. האירוע הזה תפס אותי מאוד קשה ובכללי אני מאוד חיה את האובדן בגלל חברה שלי. בעקבות התקופה עלו לי מלא שאלות באמונה.לא על עצם הקיום.אני מאמינה באמונה שלמה.השאלות יותר על הדרך שלו להנהיג את העולם.מרגישה קטנוניות קצת.כל התקופה הזאת מדגישה לי עצמה אני קטנה בעולם כזה גדול.וזה מעצבן ומתסכל מאוד להיות כזה קטן וחסר אחיזה בחיים שלך. בתורה מוזכר כמה פעמים הנושא של אם תקיימו כך וכך אז תקבלו אריכות ימים וכו'...אבל בכל זאת זה מרגיש שקר.יש איזה שהיא הבטחה?האם זה נכון בכלל להיכנס לזה כי זה סתם חשבונות שמיים שאנחנו לא נבין.אבל מצד שני זה מתסכל מאוד שככה ה' נוהג בעולמו ולוקח ככה אנשים בלי התראה מוקדמת וגורם לכזה כאב.והכי מתסכל שאנחנו לעולם לא נבין למה.ולאף אחד אין תשובות ואנחנו צריכים להתמודד בלי שום הסבר. אני לא יודעת עד כמה באמת אפשר לענות ולהסביר אבל פשוט אשמח לשמוע כיוון:)