פשוט נמאס לי מההורים שלי!!!ההורים שלי אנשים שלא מאמינים לאף אחד!!הם אף פעם לא מאמינים לי ותמיד אומרים שאני אשמה בכל דבר שקורה נגיד שאם מישהו עשה משהו בבית ולא יודעים מי האשמה תמיד נופלת אלי למרות שאני מתרה בהם תמיד שזה לא אני נמאס לי.אני אגיד לכם למה זה קורה.אני הילדה הכי קטנה בבית לא משנה מה ייקרה אני הכי סתומה ואני הכי אשמה.ולא יעזור כל דבר שאני אגיד כדי להוכיח את חפותי.ולי זה פשוט נמאס אני הכבשה השחורה בבית הזה ואני לא רוצה להיות אחת כזאת.אני רוצה להיות אני ממילא אני עוברת תקופה קשה בלי קשר לזה אבל זה פשוט סיוט.זה רק מכביד עליולא מקל עלי בתקופה שאני עוברת.
היי:) חייבת להגיד שהפרויקט מטורף ואתם עושים עבודת קודש!!ככה... בעוד משהו כמו חודשיים אני אמורה לעבור ניתוח. צינתור בלב. ממה שהבנתי בניתוח אין סכנת חיים ויש לו סיכויי הצלחה גבוהים מאוד. אני עדיין בלחץ נוראי למרות שאני יודעת וסומכת על הקב"ה והרופאים שיהיה טוב.. אז אני אשמח לקבל עצה איך להירגע..דבר שני רציתי לשאול, איך היהדות (ובכללי בתור אדם דתי) אמורים להתייחס לדברים מהסוג הזה. אני אסביר, אם יש דבר שהוא נחשב מסוכן (ניתוח), אני אמורה לסמוך על הקב"ה שיהיה טוב ושיציל אותי וככה לשמור על השקט ולהמשיך כרגיל, או להבדיל להיפרד ח"ו מהקרובים כי יש סכנה כלשהי? אני משווה את זה קצת ללחצות כביש- זה דבר שיכול להיות מאוד מסוכן ולהיגמר בתאונת דרכים, אבל אנחנו לא נכתוב מכתבי פרידה כל פעם שחוצים את הכביש בדרך לסניף. מצד אחד. מצד שני הסכנה בחציית כביש תלויה גם בי, לא להתפרץ לכביש וכו' ואז יש לי את העניין של ההשתדלות שלי ביחד עם האמונה שהקב"ה ישמור עליי מנהגים שיכורים וכדו'. מצד שלישי אי אפשר להשוות נהגים שהם אנשים שאמנם למדו לנהוג, אבל לא כמו רופאים שלמדו המון שנים והם המומחים בתחום, ואז אולי אפשר לסמוך עליהם כמו ההשתדלות שאני עושה בעצמי? אני קצת מבולבלת וחוששת.. מקווה שזה לא היה מבולבל מידי השאלה.. אני אשמח שמישהו שעבר משהו דומה או מכיר את הנושא יענה לי (אבל הגיוני שלא, כל תשובה תתקבל בברכה..), ואם אפשר תשובה בהקדם... תודה רבה בת 16 וחצי
כל הזמן מצפה מאחרים ומתאכזבת, וכשאני מתאכזבת אני לוקחת את זה ממש קשה, נכנסת לדיכאון וחסרת מצב רוח.נמאס לי לצפות ולהתאכזב כל הזמן, אז איך אפשר להפסיק לצפות? בת 17. תודה!!
קודם כל, תודה על הזמן שמוקדש עבורי ועבור השאלה, מוערך מאוד. לפני כמה זמן יצאתי מזוגיות ארוכה, כשמי שבחר לסיים את הקשר זה לא אני. הקשר עצמו היה בושרי מאוד, ילדותי ולא מספיק בנוי, מה שהוביל להמון מריבות, ויכוחים ופשוט בניה לא נכונה של הקשר ותקשורת לקויה. שנינו התחלנו השנה במקומות חדשים שמאוד בונים אישיותית, אני חשבתי שהדבר ימנף את הקשר ויקדם אותו למקום טוב יותר, אך לצד השני היתה עדיפות לבניה אישית בלי הפרעות חיצוניות. דיברנו עוד מספר פעמים לאחר הפרידה, כשהיה ברור לשנינו שהרגש עדיין קיים, ורמיזות מהצד שלי לחזור ולנסות לבנות קשר טוב יותר, כי לדעתי יש לזוגיות הזאת פוטנציאל. לאחרונה השיח התפתח והיה באמת דיבור וכיוון על לחזור, אפילו בעוד מספר חודשים כשהתהליך האישי יותר יתבסס.עכשיו כשהאופציה עלתה הבנתי שלאו דווקא ברור לי הלחזור.קודם כל, מאוד לא נעים לעבור פרידה חד צדדית, הפגיעה היא עמוקה. לחזור לקשר כזה גורם לאמון להשחק, ול"ענן שחור" לרחף מעלינו. אולי אפילו גם "להוזיל" אותי בקשר, כאילו זה לגיטימי ובסדר לזרוק-ולחזור אלי. בנוסף, הרבה מהקושי של הפרידה יכול לחלוף עם הזמן ובדיעבד להיות לבד דווקא עושה טוב לתהליך שלי.וכמובן יש את הפחד לחזור לקשר רדוד כפי שהיה לפני, ולא להצליח להתקדם ולהביא אותו לרמה אחרת.. מצד שני, האהבה קיימת ללא ספק, ויש הרבה אמון שהקשר כן יכול להגיע רחוק ואם נהיה יותר בוגרים נוכל לבנות בית נהדר. יש פחד גדול לוותר על משהו שהרגיש טוב, אמיתי ועוצמתי, למרות הקשיים שהיו.סליחה על האורך, הרבה היה כדי לעשות לעצמי סדר בראש, ובעיקר להבהיר את הקושי המטורף שיש לי כעת. מקווה שהצלחתי להעביר את המצב שלי כמו שצריך, ואשמח לתשובה כנה, שאולי תעזור לעשות סדר בראש ובלב.כמעט 20
אני חושבת שאני בדיכאון...לאחרונה הפסקתי קשר עם מישהו (זוגי) והוא התייחס אליי בצורה לא יפה ומאז אני פשוט עצובה גם על הקשר שנגמר וגם על הדרך שבה הוא התנהג אליי אני מרגישה כאילו החיים לא בצבע ואני לא נהנית מכלום אפילו לאכול אני לא רואה טעם וגם מרגיש שאף אחד לא מבין אותי וזה פשוט נורא אני יודעת שאני הירידה מה אני עושה כדי להרגיש טוב יותר
שלום לכם(:אני לא בטוחה אם אתם הכתובת לזה אבל אם כן אז זה שווה.אני חושבת שאמא שלי חייבת טיפול. בשנים האחרונות היא יוצאת מדעתה ברמה מוגזמת.פעם אחת שמעתי את אבא שלי מדבר איתה ומבקש ממנה ללכת לטיפול והיא לא מוכנה.כבר הרבה זמן שאין לי אמא מתפקדת, לאחים שלי אין אמא ולאבא שלי אין רעיה. כואב לי עלייה וכואב לי עלינו...אחים שלי קטנים והם נחשפים לדברים קשים.מה אפשר לעשות? אבא שלי באמת ניסה לדבר איתה וכלום. אני אשמח לטיפים גם לעצמי-איך להתמודד עם זה בלי לצאת מהשפיות? איך לשמור על אחים שלי בתקופה כזאת משוגעת?