אני באמת מחפשת כבר הרבה זמן עוד תשובת ללמה לשמור נגיעה ? קצת נמאס שהכל זה בשביל העתיד בשביל הקדושה.. מכירה הרבה שלא שמרו וחיים באושר. ובאמת אני רוצה לשמור אבל לא מצליחה למצוא תשובות שיניחו לי
שלום לשואלת היקרה!
שמירת נגיעה היא באמת נושא שיכול להיות קשה ומאתגר, וממילא מובן מאוד הרצון שלך למצוא סיבות טובות. אז דבר ראשון – גם אם נניח שאין שום סיבה שמתקבלת אצלנו ומתיישבת על הלב – אנחנו עושים את ההלכה כי כך הוא רצון ה'. אנחנו גם לא יודעים לה אסור לאכול בשר בחלב ולמה אסור ללבוש שעטנז, ועוד הרבה דברים – ועדיין, אנחנו מאמינים בדבר ה' ובאמת הגדולה שיש בתורה, ומכירים בכך שלא הכל אנחנו צריכים להבין. כי התורה היא אלוהית והשכל שלנו הוא אנושי, ולכן טבעי מאוד שהשכל האנושי לא יוכל להבין כל פרט בתורה עד הסוף. דווקא קיום ההלכה כשלא מבינים מבטא יותר מכל את האמונה והנאמנות שלנו לדבר ה'.
ואחרי כל זה, אנחנו מעדיפים כן להבין ולמצוא סיבות שתתיישבנה על ליבנו, ובצדק. גם כי כך יותר נעים לקיים את ההלכה – מתוך הבנה וחיבור, וגם כי כך ראוי ונכון – להבין את דבר ה' עד מקום שידנו מגעת. את כותבת שההסבר שהזכרת בשאלה לא מספק אותך – למה? נכון שזוגות שלא שמרו יכולים לחיות באושר; הנקודה כאן היא לא האושר אלא הקדושה, ומעבר לכך – גם ההרגשה של הייחודיות במגע הזוגי נפגמת כאשר היא 'מבוזבזת' ונשחקת לפני כן, בין אם בן הזוג עצמו ובין אם עם אחרים. אני לא רואה צורך להרחיב בהסברים האלו שאת בטח כבר מכירה, אבל אני חושב שאם תחשבי עליהם יותר תראי שיש בהם משהו.
ואחרי כל זה, אוסיף ואומר שבצדק הסוג הזה של ההסברים הזה לא מספק אותך; מאחר וזה באמת לא ההסבר העיקרי. כי אם שמירת נגיעה היא רק 'בשבילי', כדי שהעתיד הזוגי שלי יהיה יותר טוב וכו', אז אם אני חושב שיהיה לי טוב גם בלי זה, או שאני מוכן לוותר על היתרון הזה – אז למה לא? וגם, לפי זה מי שלא רוצה להכנס לעולם לזוגיות אמיתית וקבועה במסגרת נישואין, אז למה שישמור נגיעה? הרי לכאורה הוא כבר לא יפסיד מזה כלום! או למשל זקנים בני מאה שלא מתכוונים להתחתן עוד, למה גם הם צריכים לשמור נגיעה, בדיוק כמו נערים ונערות צעירים? אז בהכרח, אנחנו רואים שזה לא העניין.
אנשי חינוך היום לפעמים נוטים לספק הסברים מסוג כזה כמו שהזכרת, שמסביר למה שמירת נגיעה, או גם איסורים אחרים, הם רק לטובת 'הדבר האמיתי', כדי לא לבזבז כוחות רגשיים, כדי לא להסתנוור מהמגע החיצוני, כדי לא לשחוק את האהבה הזוגית על הדבר ה'לא אמיתי', וכן הלאה. *כל ההסברים האלו – יש בהם היגיון והם נכונים מצד עצמם, אבל לא בהכרח שהם הסיבה, בה' הידיעה, לאיסור עצמו* – כמו שהסברתי קודם. והרבה פעמים דווקא הרצון 'לשכנע' את השומעים בדרך הזו ולחבר אותם על ידי הנימוקים האלו לרציונל של ההלכה – יכול דווקא להרחיק, לצמצם ולהנמיך את הרעיון שלה, כאמור לעיל.
המקור, וממילא הטעם, של מה שנקרא איסור נגיעה, מפורש ב'ספרא', שהוא מדרש חז"ל, על הפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח יט) – "אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר: ואל אשה בנדת טומאתה *לא תקרב"* – כלומר, התורה השתמשה בפועל 'קרב' כדי ללמד שגם הקירבה עצמה אסורה, כלומר מגע ודברים שדומים לזה. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה שנ"ג) מדובר בדין גמור מן התורה, ולדעת הרמב"ן (בהשגות שם) זוהי תקנת חכמים שנסמכת על הפסוק – אך לדברי הכל ההלכה היא שזה אסור.
אם כן, האיסור הוא גם בגלל *שעצם ההתקרבות, המגע – הוא בעייתי, וגם כי הוא עלול להביא לדברים חמור יותר* (שגם עליו אפשר לשאול: ולמה לא, בעצם? למה זה אסור? אבל ברור לך שזה דבר בעייתי שצריך להתרחק ממנו). התורה קבעה גדרים כדי לשמור על האדם מהדברים החמורים יותר, מתוך הבנה עמוקה של טבע האדם ונפשו. במיוחד בנושא של הקרבה בין המינים קיימות הרחקות, משום הכוח הגדול שטמון ביצר הזה; כוחו של היצר, כידוע, נועד למטרות טובות ונפלאות, אבל אם לא שומרים עליו כראוי הוא יכול לחולל נזקים גדולים. כמו אש, שבמקום המתאים לה היא יכולה לחמם ולהנעים, אבל כשמאבדים שליטה עליה התוצאות יכולות להיות הרסניות – כך גם היצר; וכמו שאש גדולה יכולה להתפתח מגפרור קטן, כך גם בענייננו – נגיעה קטנה של 'מה כבר יקרה' יכולה להתגלגל הלאה, בטווח הרחוק. הרבה נפילות התחילו מדברים קטנים כאלו, והניסיון מוכיח שברגע שהגדר נפרץ, האדם מרשה לעצמו עוד ועוד, עד שהוא כבר מתקשה לשים לעצמו גבול.
ככל שאנחנו מכירים יותר בחומרתו של הרע, כך אנחנו מוכנים ורוצים יותר להתרחק ולהישמר ממנו. בכל חלון ישנם סורגים, למרות שתכל'ס אין סיבה שמישהו ירצה לקפוץ מהחלון; למה? כי יש דברים שאסור שיקרו, ולכן אנחנו עושים סייג שימנע את ההיתכנות שלהם, גם אם הסבירות שהם יקרו היא מאוד נמוכה. ובעניין שלנו, כמו שהסברתי, הסבירות לא כ''כ נמוכה; אמנם כנראה שנגיעה קטנה לא תגלוש ביום אחד הרבה מעבר, אבל אין שום תעודת ביטוח למה שיכול להתגלגל מזה אחרי עוד ויתור פה ועוד ויתור שם. ולכן – אנחנו מקבלים בענווה ובאהבה את הגדרים שהציבו לנו התורה וחז''ל ושמחים לשמור עליהם כדי שהם ישמרו עלינו. דווקא בדורנו שהגבולות כה פרוצים והרוח המתירנית נושבת מכל פינה, חשוב לשמור על הגבולות שלנו, על פי מה שהדריכה אותנו התורה.
לכן, גם אחרי האירוסין זוג צריך לשמור – כי רק אחרי הנישואין האיש והאישה מותרים בקירבה פיזית זה לזה, וכאמור, נגיעה יכולה להתפתח לדברים שמעבר לזה ואסורים לפי ההלכה. מבחינה מסויימת, אחרי האירוסין אפילו החשש גדול יותר, כי הזוג מרגיש שהוא כבר כמעט נשוי והקירבה הרגשית ביניהם יותר גדולה, וממילא גם הרצון לקירבה פיזית גדול יותר.
חשוב לציין, *שגם אם בסופו של דבר 'לא קרה כלום' - עצם החריגה מהסייג הוא בעייתי בפני עצמו;* גם מבחינה הלכתית, וגם מבחינה מהותית – עצם המצב שעלול לגרום לאיסור, יש בן הנזק הרוחני של האיסור עצמו, ובלשון הרב קוק (מוסר אביך א ה): "עניין סייגות התורה אינו [רק] מצד עצם ההבאה לעבירה, רק [=אלא] שכמו שהעבירה רעה בעניינה, כמו כן כל העניינים שמקושרים בה... רעים בעניינם".
בנוסף לכך, גם עצם אי שמירת הנגיעה יוצר מצב של העדר צניעות בין המינים. כדי להתנהל בצורה של צניעות צריך לשמור על ריחוק מסויים, מתוך הבנה שמגע הוא לא דבר סתמי שאפשר לחלוק אותו עם כל אחד. אי שמירת נגיעה מוזילה את הערך של המגע, ויוצר קרבה בין המינים – שמצד עצמו הוא פוגע בערך של הצניעות. נגיעה בין בן לבת היא שונה במהותה מנגיעה בין שני בנים או שתי בנות, וגם אם היא רק בקטע ידידותי וקליל כביכול, אפשר להרגיש שיש בה משהו קצת אחר. ודווקא בגלל זה, אנחנו מבינים שהמקום הנכון שבו יהיה אפשר לתת לכוח הנגיעה הזה ביטוי הוא רק בתוך מסגרת של זוגיות ונישואין, ולא לזרים על ימין ועל שמאל.
זה נכון שההקפדה על דיני צניעות דורשים מאיתנו ויתורים, אבל בחשבון הכולל אנחנו יודעים שכך אנחנו שומרים על עצמנו בלי 'ללכת על הקצה', וסומכים על הקב"ה שיודע הכי טוב מה נכון עבורנו. גם אם לא מבינים לגמרי למה, כשמאמינים בדבר גדול, הולכים איתו עד הסוף גם כשלא מבינים כל פרט מתוכו. ובענייננו, אנחנו מאמינים בקב''ה ובתורה שנתן לנו, ומאמינים שהיא מהווה דרך חיים מדוייקת ונכונה עבורנו, על כל פרטיה. כל פרט בתורה ובהלכה שייך למכלול הגדול של התורה ושל הנאמנות שלנו לה', ולכן, כמו שכתבתי בהתחלה, גם אם יש בהן פרטים שאנחנו לא מבינים אותם ולא מתחברים אליהם – עלינו לקיים גם אותם, ודווקא בכך אנחנו מבטאים את הנאמנות שלנו לה' ואת ההכרה בכך שהוא עומד מעלינו ושהוא יודע ומבין טוב מאיתנו. מי שמקיים רק את מה שהוא מבין ומחובר אליו – בעצם לא ממש עובד את ה', אלא את עצמו.
מקווה מאוד שהתשובה תעזור לך! נשמח שתשלחי לנו תגובה על התשובה בקישור למעלה
עלי והצליחי
שלמה