ש. אהלן ותודה רבה לכם!!
אני בחורה מהסוג המקשיב. אנשים אוהבים לדבר איתי כי אני מקשיבה טוב, ב"ה. לרוב לא מרגישה צורך לשתף בעצמי, מסתדרת יפה לבד. אבל לפעמים כן בא לי, ואז אני מרגישה שהסביבה שלי מקשיבה הרבה פחות ממני. קוטעים באמצע, מראים חוסר סבלנות, או פשוט לא נותנים חשק להמשיך לדבר, אפילו אם לפני רגע שאלו "נו אבל מה איתך?נמאס לי לדבר על עצמי". זה לא פוגע בי, אבל כן מבאס, ועם הזמן התרגלתי להחזיר את השאלות בחזרה ולכתוב לעצמי את מה שאני רוצה לפרוק, ודווקא היה לי נחמד ככה. בניתי לעצמי סוג של מחסום רגשי מכוון. הבעיה היא שנהייתי מסוגרת וקשוחה מידי-שומרת תמיד על קלילות וכיפיות ומפחדת להראות יותר מידי רגש או פגיעות. חברים שלי צוחקים עליי שאני תמיד שמחה וחלק גם נפגעים שאני לא משתפת אותם מספיק וזה גורם לי להרגיש לא בסדר. אבל אני לא מצליחה ולא בטוחה שאני במאה אחוז רוצה לשנות את זה, אולי סתם בגלל שהתרגלתי לחומות שלי.
האמת שאפילו השיתוף הזה היה לי קצת קשה. אשמח לעצות...תודה גדולה:)
אואה מצטערת על האורך
בת 17
ת.
שלום לך !
קודם כל רוצה להגיד כל הכבוד על ששאלת את השאלה הזו. לפעמים בנושאים כאלה שהשאלה היא קצת מעורפלת ולא ברורה אני תוהים אם לשאול או להסתפק במצב הנוכחי, אז כל הכבוד על שעשית צעד 😊
קראתי את מה שכתבת, ומאד הזדהיתי.
אני רוצה להציע לך קו חשיבתי מנחה, כליווי למחשבות על כל נושא הקשרים החברתיים עם אנשים.
הקו המנחה הוא שהדבר החשוב ביותר הוא הטוב האישי שלי, שלי יהיה טוב וארגיש טוב במקומות בהן אני נמצאת, בחברות אליהן אני שייכת.
כשלי טוב - טוב לכולם. באמת.
אנחנו נוטים לחשוב הרבה פעמים שאם נעשה מה שמצפים ממנו - אז לכולם יהיו טוב וכולם יהיו מרוצים.
אך באמת, אין זה כך. כשאנחנו עושים דברים מתוך מקום של ריצוי, במודע או שלא במודע החברה מרגישה את זה, מרגישה שאנו לא מונחים במקומנו, שאנו לא מרגישים בנוח במצב הזה. ולכן, כדאי לנו תמיד להקשיב ללב ולרצונותינו האמיתיים, ולהבין עם עצמנו מה טוב לנו.
כאן בסיטואציה שתיארת יש כמה רבדים. מצד אחד, את אחת שרבים מרגישים בנוח לשתף אותה - שזה דבר נפלא, לדעת להיות אוזן קשבת וכתף תומכת. (לא הזכרת בשאלתך מה הן תחושותייך לגבי השיתופים הרבים והאם הם נוחים לך או מעמיסים עלייך לפעמים, וגם כאן כדאי לדייק, יכול להיות שלהיות יותר מדי בצד המקשיב משאיר לך פחות פניות נפשית להקשיב לעצמך ומשאיר אותך בצד המקשיב כך שקשה לעבור ממנו לצד המשתף שרוצה הקשבה).
מצד שני - גם את בן אדם, כמו כולם, וגם את רוצה לשתף לפעמים, אך בעקבות נסיונות לא כלכך מוצלחים של שיתוף החלטת להימנע מכך כמעט לגמרי, ולשתף בעיקר את המחברת, וטוב לך עם זה בגדול. בנוסף הזכרת את הכתיבה, שבעיניי היא פרמטר מאד חשוב ב'משוואה הזו'.
הכתיבה היא כלי מדהים - לפרוק על דף, לסדר את המחשבות, להגיע להבנות ורצונות. אם את מחוברת לכלי הזה והוא מיטיב איתך, זה מעולה! הרבה פעמים החופש שמתאפשר כשכותבים לעצמנו מביא איתו כנות מאד אמיתית, שקשה להגיע אליה בשיחה עם חברה. אני מבינה מאד את ההרגשה שלך שהכתיבה מספקת את רוב הצורך שלך לשתף.
תהליך אישי.
אני רוצה להתייחס לכך שכתבת שפעמים רבות את מרגישה לא נעים כשאינך משתפת. השאלה שתוכלי לשאול את עצמך, היא למה אני לא משתפת? האם כי אין לי במה לשתף כי על ידי הכתיבה אני ממלאת את רוב הצורך הזה? האם כי אני מרגישה לא בנוח, שלא מקשיבים לי באמת ורק רוצים ש'אזרוק להם איזה שיתוף זול' בשביל שירגישו בנוח?
כשיש קושי לשתף, ואנו מרגישים שאנחנו לא משתפים כמו אחרים, ובנוסף, האחרים מסתכלים על זה בעין ביקורתית, מתעוררת אצלנו השאלה האם כדאי לנו לשתף יותר.
וכאן אני חוזרת לקו המנחה שהצעתי בהתחלה - האם טוב לי במצב הנוכחי? ואם לא כלכך טוב לי, האם יהיה לי טוב אם אשתף יותר?
אם המצב הקיים טוב ומספק אותך, יש בהחלט מקום להבנה שהוא טוב ואינו מצריך שינוי בצורת שיתוף רב יותר.
אך אם הוא אינו מספק אותך ויש לך הרגשה שיש לך חומות רגשיות שבשלן את לא משתפת, יש מקום למחשבה - האם אני חוסמת את עצמי מלשתף כי חוויתי אי נעימויות כשכן ניסיתי לשתף? אם כן, אפשר לחשוב האם קיימת אפשרות ליצור חוויה מתקנת על ידי שיתוף מצידך שכן יתקבל ויישמע היטב, וכך יוכלו החומות והחסמים הרגשיים אט אט להיפתח מעט.
הסתכלות על הסביבה.
לצד התהליך האישי, יש מקום להסתכל על הסביבה.
נשמע בין השורות שאנשים מתעניינים בשלומך, ושהשיתוף ההדדי חשוב להם. מכיוון שאינך מרבה לשתף, הם כנראה "תופסים פיקוד" על השיתוף בקשר.
השיתוף הוא שבונה בין היתר חברות עמוקה. מכיוון שהתרגלת לצמצם את עצמך מחשש שהצד השני לא באמת מעוניין לשמוע, יש מקום לחשוב כיצד לשתף יותר.
עצה שאוכל לתת לך היא להאמין לאנשים. כן, לפעמים גם כשחברה אומרת ומשדרת שהי באמת רוצה להקשיב, אנו חושבים שהיא לא באמת מתכוונת לכך וכו'. במקום זאת, תנסי לתת מקום למחשבה, שכמו שאת בדר"כ מתכוונת למה שאת אומרת, כך גם החברה שסביבך. וכך תוכלי אט אט להרגיש בנוח יותר לשתף – תחילה בדברים טריוויאליים ועם הזמן בדברים אישיים יותר בזמן ובחברה בה תחפצי לשתף אותם.
לסיכום..
שמעתי ממיכל וולשטיין, שתחושת ה'ביחד' בחיינו היא צורך קיומי בסיסי. כל אחד צריך להרגיש שיש מישהו שנמצא איתו בחיים האלה. זה לא חייבת להיות שדווקא החברה הטובה. זה יכול להיות אדם מבוגר שאני מכירה ממקום בו אני נמצאת בחיים, זה יכול להיות מטפל/ת שהמפגשים איתה מיטיבים איתי ומבררים את המקומות הלא פתורים בחיים שלי. כמובן שלא תמיד נרגיש את הצורך של ה'ביחד' מתמלא באותה מידה, והרגשה זו באה בתקופות בהתאם לחיינו ולעליות והירידות שיש לנו בקשרים עם אחרים, ולפני זה - בקשר עם עצמנו.
יש סוגים רבים של קשרים, וזה בסדר גמור שיש אנשים שמשתפים אותך ואת אינך משתפת אותם בחזרה. זה לא אומר משהו על החברות שלכם. עובדת היותנו אנשים שונים יוצרת אינטראקציות שונות בינינו לבין כל אחד אחר, וכל אינטראקציה טומנת בחובה את מה שקשר זה מאפשר.פעמים רבות קשרים אינן הדדיים בכל הרבדים, ופעמים יותר נדירות הם כן. אך אין זה אומר שזה מצריך שינוי, זוהי פשוט דרך הטבע.
כל אדם צריך ליצור לו מארג קשרים שיספקו את צרכיו, ושיגרמו לחייו להיות טובים יותר. שוב, לא ממקום אנוכי, אלא ממקום שמבין שכשלי טוב - טוב לסביבתי.
טויית מארג זה היא עבודת חיים שמלווה אותנו תמיד, מטבע הדברים קשרים משתנים כל הזמן, וזו אומנות עדינה ליצור איזון בין הקשבה לשיתוף, בין ביחד ללחוד.
כשתרגישי ברורה יותר עם התממשות רצונך לשתף ותמצאי את המקום הטוב לכך, תוכלי עם הזמן להרגיש גם יותר בנוח בחברה, כך שכשיבקשו ממך לשתף, תוכלי לבחור ולהבין אם את רוצה בכך, מה מתאים לך לשתך בחברה כזו או אחרת, מה לא, ומה את שומרת לעצמך
ניסיתי להציע מספר כיווני חשיבה, מקווה שיוכלו להיות לך לעזר.
בהצלחה !