יצא לי לחשוב לא מזמן על מה בדיוק מבדיל את היהדות משאר הדתות אם לוקחים רגע ומסתכלים מהצד על היהדות לא רואים הבדל משמעותי בין כל שאר הטקסים והדברים המוזרים האחרים כלומר ביהדות יש לנו את הדברים מוזרים שלנו למשל סוכות אם מסתכלים מהצד זה בעצם חבורה של אנשים שמתקבצים במקום הקדוש שלהם(בית כנסת) ומנענעים קבוצה של צמחים מיוחדים, עכשיו, אני לא שואל באופן פרטי על כל מצווה ומצווה אלא על כל היהדות כולה.
ת.
אהלן! מה שלומך?
אני כותב את זה בסוף, אבל זו פתיחה טובה – מאוד נהנתי לכתוב את התשובה, אז תודה רבה על השאלה! 😊
שנתחיל?
קדושת המצוות
🎁 ספר הכוזרי פותח במלך כוזר, המחפש אחר המעשה הרצוי. הקב"ה ברא עולם, ויש לו רצון מהעולם, לעולם יש תכלית, כיון, מטרה. הגשמת המטרה הזאת קורת על ידי מעשים מסויימים. אבל מי שמחליט מה המעשה הרצוי הוא לא האדם, אלא הקב"ה.
כלומר מצוות זה לא מעשיים טקסיים שמבטאים איזה רעיון נחמד, שבעקרון מספיק היה להבין אותו, ואז הטקס היה מתבטל. זה רצון ה' זה אוצר אדיר. זה משהו קדוש, נשגב, מרומם. זה משהו מלא חיים.
🎁 הנשמה שלנו רוצה לעשות את רצון ה', ולעשות מצוות זה לתת ביטוי לרצון הזה. כלומר – אני מבטא את עצמי, את האני האמיתי שלי בעשיית המצוות. זה לא שהפילו עליי משהו שזר לי.
🎁 נקודה שלישית היא ההבדל הכמותי שמעיד על הבדל איכותי – כמו שיש 7 מצוות בני נח ותרי"ג מצוות לעם ישראל. לבני נח זה מצוות שסך הכל שומרות על הסדר החברתי ציבורי. תרי"ג מצוות בישראל זה להופיע קדושה, להתחבר לרצון ה' – בכל צעד ופינה של החיים. תורת ישראל כוללת בקרבה את כל המדרגות שיש במציאות. היא מופיעה בהכל – מהשאלה מה אפשר לאכול, ואיך להתלבש, איך להתחתן ואיך לדון בדיני ממונות. אני לא מכיר דת גויית כל כך מקיפה.
העובדה שהתורה נכנסת לכל תחומי החיים זה לא בא למעוך ולהגביל אותנו. הפוך – זה מה שנותן לחיים את היכולת להגיע לעומק, לקדושה, להיות חיים אלוקיים. זה המגע של כל העולם עם מה שמעבר למה שאנחנו רואים.
אצל הנצרות למשל יש ייאוש מכל הדבר הזה – ולכן יש אצלם נזירים שמתנזרים בצורה מוחלטת. אבל אצלנו החיים זה דבר שיכול להיות קדוש. איך – "ועשיתם את כל מצוותי – והייתם קדושים לאלוקיכם"
👈🏻 אז בצורה פשוטה זה ההבדל בין מנהגי ישראל לשאר האומות – זה ציווים אלוקיים, וזה המצאות אנושיות. זה לבטא את עצמי, וזה דברים חיצוניים שהלבישו עליי. זה משהו שמקיף הכל, וזה הבעות פרטיות חלקיות.
להעמקה בנושא אפשר ללמוד טעמי מצוות – יש לרב לונדין ספר ביאור על מאמר 'טללי אורות' של הרב קוק. זו יכולה להיות התחלה טובה.
עד כאן מענה ברובד ובסגנון אחד. הרחבה נוספת – בתשובות – 187, 332, 348 במאגר שלנו.
אבל כשאני קורא את השאלה שלך, מרגיש לי שבאמת מסתתר כאן משהו אחר, שעליו השאלה יושבת (ואם טעיתי – סליחה. מקווה שמישהו אחר שיקרא זה יעזור לו...🙄)
אתה מתאר עמידה מבחוץ, תחושת זרות והטלת ספק בייחודיות של היהדות. וממילא עולות תחושות של חוסר משמעות, של ריחוק, וצפות שאלות של האם יש כאן משמעות, האם יש כאן אמת?
(אני כמובן לא מאשים ח"ו, אני רוצה רק להאיר את הצד הזה, ולהתייחס אליו)
בדברים הבאים אני לא בא להוכיח שום דבר. אלא ננסה להיפגש קצת עם הודאות שבתוכנו, שעומדת לעומת תחושת הזרות והספקנות.
🤔 ספקות מתוך חיצוניות וזרות
לפעמים עולה לנו תחושת ספק. ככה סתם. זה יכול לבוא גם כי יש לנו צורך להטיל ספק, כי אנחנו יכולים, כי זה כביכול חשיבה רציונאלית, בקורתית ומעמיקה. אבל לפעמים זה לא במקום. זה 'אובר' מחשבה. זה המקום בו השכל מאבד את הקשר למציאות, את הקשר לתחושות הפשוטות שלנו.
מפורסם הפתגם – "אני חושב - משמע אני קיים". שמעתי מהרב שלי פעם בשיעור, שהגישה הזאת יש בה טעות יסודית – העובדה שאני צריך אישור חיצוני לתחושה, לודאות הפנימית שלי שאני חי – זה צרה צרורה.
הבריאות הפשוטה שלנו היא שיש לנו תחושת ודאות בחיים – ברור לנו שנקום מחר בבוקר, ברור לנו שהשמש תזרח. ברור לי שאני זה אני, שההורים שלי הם ההורים שלי. בצורה עמוקה יותר – ברור לנו תמיד שהעולם הזה מגיע לו להיות צודק יותר, שלם יותר, טוב יותר.
תרגיל נחמד לפגישה עם הודאות הפנימית שלנו – נסה לחשוב על מה מעצבן אותך, תראה שכמעט תמיד זה איזשהו חוסר צדק:
חרשתי למבחן וקבילתי נכשל - ברור לי שעבודה קשה אמורה לתגמל אותי, העובדה שזה לא קרה זה חוסר שאני דורש לתקן אותו. מעצבן אותי שאנשים משקרים – כי העולם צריך להיות מקום אמיתי וכו'.
יש לך צפייה מסויימת לא', והעובדה שקרה ב' זה לא צודק. זה חייב להיות, זה יכול להיות, וזה גם יהיה אחרת. אתה מרגיש ממש תחושה של בערה פנימית, כמו מנוע שבוער ועף קדימה - דחיפה לפעול כדי שהדברים יראו אחרת, לפי איך שהם אמורים להיות.
זה ודאות שיש בכל אחד מאיתנו. ברור לנו שביסוד העולם הזה יש טוב, והוא ילך ויופיע – כי אם זה לא היה ברור לנו, לא היה מה להתעצבן על כל מיני תקלות.
ברור לי שיש משהו מעבר למציאות הפשוטה שמול העיניים שלי (אם נחזור לדברים שפתחנו – ברור לי שיש מעשה רצוי). ברור לי שמה שיש לי הוא משמעותי ולא מרוקן מתוכן. ברור לי שאני חי לא כי השכל אמר, אלא כי זה ברור לי. זה הרבה יותר עמוק משכל. זה תחושה פנימית פשוטה.
כשמאבדים את נקודת הוודאות הזאת, כשוכחים אותה, אז צפות ועולות ספקות. לא כי השאלה אמיתית וחזקה - זה סתם עולה כי איבדנו את היציבות. זה לא סיבה לא לברר את השאלה – אבל לא מתוך פחד וחשש אלא מתוך אמון מלא שיש תשובה לשאלה שלי. וגם אם אין – אפשר לחיות עם שאלות.
אז כשאני מרגיש שהיהדות עסוקה בנפנוף חסר פשר בקבוצת עלים, עולה לי הספק במה שיש לי ביד – אני צריך פשוט לחייך לספק ולהמשיך הלאה. כי היהדות והאלוקים קושרים לטוב. והטוב הוא ודאי. אני יודע את זה – כי אני יודע למצוא את זה בעצמי.
לסיכום – לפעמים הנקודה היא לא להוכיח שזה אמת, אלא העובדה שאין צורך להטיל ספק.
זו עבודה לזהות את הודאות שבתוכי. היא באה מתוך לימוד וליבון – היא קיימת, רק צריך לדעת לפגוש אותה. מעבר ללימוד אמונה, דבר שמאוד יכול לעזור בזה הוא פגישה עם תלמידי חכמים, אנשים שמלאים באמונה.
😔 ספקות מתוך עצבות
ספקות עולים כשאנחנו עצובים – אז אם קצת עצובים פשוט למצוא דרכים לשמוח, ואז נראה שהדברים פשוטים יותר, מאירים יותר.
איך? - ממליץ להסתכל בתשובות – 1210,1191,991
🥶 ספקות מתוך ציניות
יש סיבה נוספת שגורמת לתחושת הריחוק – ציניות. אני גם אוהב להתבדח לפעמים על כל מיני מנהגים. אבל אומר בכנות – יש כל מיני דברים קטנים, שעושים בבית שלי שלאדם זר יראו מצחיקים וחסרי טעם, אבל בחיים אני לא מוכן לותר עליהם. זה חוויות ילדות עמוקות שלי. זה לא הוכחה לזה שהיהדות אמת. אני מדבר על המקום של החוויה שלי, לא השכל שלי - למה שאוותר על דבר כ"כ יקר לי?. אם התורה יקרה לנו – מה אכפת לנו שזה קצת מוזר? זה שלי! אני מזהה את עצמי דרך זה! זה חלק מהנוף ילדות שלי. למי אכפת מה אנשים אחרים אומרים?
אבל הציניות מכבה את הרגש הטהור הזה, היא מרדדת את הכל ומוציאה את הטעם מהדברים. וכשמישהו מציג דברים בצורה מגחיכה, אז פתאום לי לא נעים לעשות כל מיני דברים, להיות 'דוס' וכד'. ואז אני מרגיש גם חוסר משמועת במה שאני עושה. זה לא כי יש לי קושיה בשכל, פשוט הציניות קררה אותי. (ציניות זה גם מלשון צינה, קור) צריך לדעת להיזהר ממנה, להתרחק משיח ציני ולשמור על בערה, על טהרת לב.
איך?
לימוד תורה באופן כללי, ולימוד אמונה בפרט.
יצירת אווירה – תפילה בקברי צדיקים או בכותל. שירים מסויימים. ריקודים. כל אחד והסגנון שלו...
לסיכום – להתפלל לקב"ה שישיב אותנו לתורתו ועבדותו, שיפתח ליבנו בתורתו וישם בליבנו אהבתו ויראתו. ושנזכה לטעם את ערובת ומתיקות התורה, בצורה כזאת שכל הספקות ייעלמו. 😇
מקווה שעזרתי, ולא סיבכתי....
יוחאי.