שלום צדיקים ותודה ענקית! שאלה, ממש ממש קשה לי להתפלל בלי לדעת אל מה אני מתפללת. אני יודעת שאין דרך לדעת מה הקב"ה, ושהוא לא תחת שום הגדרה וזה הגדולה, ושהוא אין סוף, ולא במושגים של נבראים, אבל בכל זאת.. הדמיון שלי מחפש להיאחז אחרי משהו..! וזה ממש מקשה עלי להתפלל, כי מה שהדמיון מציע לי זה לא אלוקים, ואני לא מצליחה להבין אל מי אני מכוונת. מקווה שהבנתם, זה ממש ממש גורם לי לא לכוון בתפילה אלא לרפרף בה.ועוד שאלה שקשורה למהות האלוקית, אומרים על הקב''ה שהוא ממלא כל עלמין, ושהכל בעולם זה התגלויות של אור אלוקי, ואני לא מצליחה לתפוס את זה, איך ה' ממלא הכל, ואיך חפצים או אוויר זה התגלות של אור אלוקי..? או של הקב"ה..? זה חפץ! סליחה אם השאלות קצת מבולבלות, זה ממש תוסס בי ואני לא מוצאת לזה הסבר..
שלום לשואלת היקרה!✨
וואו. שאלות עמוקות ונוקבות, ואשרייך שאת מעלה אותן מתוך כנות מול עצמך.
נתחיל מהשאלה הראשונה – מול מי אנחנו מתפללים?
את לא הראשונה שחווה את ההרגשה הזו; מצד אחד, ה' הוא כל כך מרומם ונשגב ואין סופי, ומצד שני – זה מישהו שאנחנו מתפללים אליו ומדברים איתו. איך אפשר לגשר בין שני המימדים הללו? איך אפשר לדבר עם ישות רחוקה, בלתי נראית ובלתי נתפסת?
האם יהיה נכון לצייר בעיני רוחנו דמות מסויימת, אפילו מופשטת, כדי למקד את הכוונה? אני חושב שלא כדאי. למרות שיודעים שזה רק דמיון, הדמיון הזה מצמצם את הישות האלוהית בעינינו, ומגדיר אותה בתפיסה שלנו כמשהו ששייך למושגים של העולם הזה, שהדמיון יכול להאחז בו - וזה לא מה שאנחנו רוצים. אבל מצד שני, כמו שהיטבת לבטא בשאלה, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו מתפללים למישהו, להרגיש שיש מי שמקשיב לנו ושומע אותנו, ומתעניין במה שאנחנו מבקשים.
אז מה כן יכול לעזור?🤔
נקודה חשובה בעניין האמונה, שגם תעזור לגבי הבעיה שעליה שאלת, היא להאמין ולהכיר בכך שהקב"ה הוא מישהו , לא 'משהו'; 'אישיות', כביכול - חי, רוצה, אוהב. כמובן, לא בעל רצון ורגשות כמו שיש לנו, אבל כל אלו קיימים אצלו, בצורה יותר ממשית ואמיתית מאשר אצלנו. הוא לא 'חור שחור', הוא אינו סוג של ישות מופשטת שלא ניתן לומר עליה דבר, ולא ניתן להרגיש כלפיה דבר; לא זה הוא האלוהים שמצטייר במקרא ובדברי חז''ל, אלא אלוהים חיים, שרואה ושומע, מקשיב ומשגיח, אב שאוהב את ברואיו-בניו, ומקבל נחת רוח מעבודתם אותו💙.
כשמתרגלים לתפיסה כזו, התקשורת עם הקב''ה נהיית קלה יותר, טבעית יותר, וזורמת יותר. לא צריך להאחז בדמיון של דמות, כי הוא מהווה בעינינו ישות חיה וממשית גם בלי זה. זוהי עבודת נפש תמידית, לא רק לזמן התפילה: יצירת קשר אישי עם הקב''ה, באמצעות התבודדות, דיבור טבעי, מחשבות במשך היום. קשר כזה בונה קומה חשובה בנפש ובאישיות, ומרגיל את האדם לחיות עם ה', להיות קרוב אליו, ולהרגיש אותו יותר. מתוך חיים כאלו, גם התפילה נהיית ממוקדת וחיה יותר, היא אינה נעשית כדקלום הנשלח אל חלל האוויר, אלא כדיבור אל מישהו מורגש, רואה ומקשיב, אף על פי שאינו נראה אפילו בעיני הדמיון.
נעבור כעת לשאלה השנייה – איך העולם מהווה גילוי של ה'?
לפני בריאת העולם, לא היה דבר במציאות מלבד הקב''ה עצמו; הקב"ה הוא הדבר היחיד שהקיום שלו מתחייב מצד עצמו, שלא תיתכן מציאות בלעדיו, "מחוייב המציאות", כלשון הקדמונים. בבריאת העולם, לא התרחש מצד זה שינוי מהותי: עדיין הקב''ה מילא את כל המציאות, אבל הוא בחר באופן של 'צמצום', כלומר יצירת חלל כביכול בתוך אורו האינסופי, שבתוך החלל הזה יווצר עולם גשמי ומוגבל🌎. אבל - גם אותו עולם הוא הופעה של ה', אלא שברמה יותר נמוכה מאשר האור הרוחני האינסופי שמילא את ההוויה לפני כן. בריאת העולם היתה צמצום, שבה הקב''ה המיר את האור הרוחני למשהו גשמי ובעל גבולות. העולם הגשמי, עם כל הפרטים הכלולים בו, הוא חלק מהמכלול המקיף של הופעת אור ה', אע"פ שהוא מופיע בצורה גשמית.
אין דבר בעולם שיש לו חיות מצד עצמו, בלי שהקב"ה הוא זה שעומד מאחוריו ומחייה אותו. אין דבר גשמי שיכול לתפוס את מקומו על חשבון האור האלוהי הרוחני הממלא את המציאות, אלא הוא יכול להיות רק כחלק ממנו, חלק מההופעה של ה'. ההופעה של ה' מתגלה במציאות בהרבה מדרגות: יש עולמות רוחניים ואור רוחני, ויש עולם גשמי ואור גשמי. ככל שהדבר רוחני יותר, כך הוא קרוב יותר למקורו, ומהווה הופעה גדולה יותר של הקב"ה; אבל גם דברים גשמיים הם הופעה שלו – הרי הוא זה שיצר אותם, והוא זה שמחייה אותם בכל רגע.
"ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" - יש בחינה שבה הקב''ה הוא עליון ונשגב, העומד מעל המציאות, ויש גם בחינה שבה הקב''ה אינו חיצוני למציאות, אלא הנשמה של המציאות. הבחינות האלו לא סותרות: הוא הנשמה המחייה את המציאות, הממלאת את כולה, אבל הרבה מעבר לזה – שהרי הוא היה קיים עוד לפני שבכלל היתה מציאות. הוא אינו כלול במציאות, אלא כולל אותה בתוכו.
חז''ל (ברכות י ע''א) דימו את היחס בין הקב''ה לעולם, ליחס שבין הנשמה לגוף: "מה הקב''ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף". הדימוי אינו מוחלט, מכיוון שהנשמה והגוף הם בסופו של דבר ישויות נפרדות, ואילו הקב''ה כולל את כל המציאות, והעולם עצמו הוא חלק מההופעה שלו - אבל הדימוי יכול לעזור להבין את היות הקב''ה הכוח שמניע את העולם, שנופח בו רוח חיים תמידית ומעניק לו את קיומו והוויתו - כמו הנשמה שבתוך הגוף.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודת ההשקה שבין שתי השאלות שלך. כי כשמתרגלים לראות בכל דבר גילוי של הקב"ה – רואים אותו כל הזמן, פוגשים אותו בכל פינה. "השמיים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים יט ב) – את מביטה לשמיים, והם מספרים לך שיש מישהו שברא את הדבר העצום הזה, מחייה אותו, מנהל את כל המערכות שלו בצורה מדוייקת🪐; את רואה נוף יפה, עץ מלבלב, פרח שמחייך אלייך🌷 – כל אלו גילויים של הקב"ה; הוא יצר אותם ומחייה אותם, ובכך הוא מתגלה בעולם. ולא רק בעולם שבחוץ, אלא גם מתוך הנפש פנימה אפשר להכיר את הקב"ה. כל כוחות החיים שפועמים בך, הרגשות, המחשבות, הרצונות - הם זרמים שנובעים מהאלוהות שמתגלה בתוכך. גם האישיות שלנו עם כל מה שכלול בה, היא חלק מההופעה של ה', שיצר אותה ומחייה אותה. כשתתרגלי להסתכלות הזו, גם בתפילה לא תרגישי שאת עומדת מול לא-כלום, אלא מול ישות אמיתית ומורגשת, שאת חיה איתה וחווה את המפגש איתה כל הזמן.
נגעת בנושאים עמוקים ומיוחדים מאוד, תודה שזיכית אותנו✨. מקווה שהתשובות תתיישבנה על ליבך, ואם תרצי לשאול עוד – לדייק או להרחיב - את מוזמנת בשמחה😊.
שאי ברכה🌱, שלמה