היי(: אלופים אתם על מה שאתם עושים, זה מוסיף לנו ככ הרבה!!למה כ"כ חשוב לשמור שבת?אז ככה, אני בת 17 וחצי וממש קשה לי לשמור שבת, אני לא מתחברת בכלל ליום הזה.זה יום של שיעמום טוטלי שאני מבינה כמה ישלי יכולת בשינה.. אני פשוט ישנה ומחכה שהזמן יעבור, כמה דקות לפני שיוצאת שבת אני על השעון כדי להדליק כבר את הפון. ממש קשה לי לשמור את שבת וכל פעם כשהיא מגיעה אני מתבאסת.האמת שגם יצא לי לחלל אותה כמה פעמים, הייתי בפאלפון וראיתי סרטים ושירים, אני לא רוצה להגיע למצב שאני ככה מחללת אותה בקבוע. מה אפשר לעשות?למה זה ככ חשוב לשמור אותה? מה קורה עם מחללים אותה? מה עושים כשממש קשה עם שבת?
היי תותחים!! אתם לא מבינים כמה הפלטפורמה הזאת עוזרת לי!!אז לשאלה- ההורים שלי אנשים מדהימים שאני מעריכה מאוד, וגם יחסים לבנות בגיל שלי אני בקשר ממש טוב איתם ב''ה:)אבל יש איזה משהו שמציק לי- 2 האחים הקטנים שלי פשוט עושים מה שבא להם! הם בני 10 ו6 אומנם לא ענקיים אבל מספיק גדולים בשביל לעשות פעולות בסיסות כמו לסדר אחריהם את הצעצועים שלהם, לפנות את הצלחת שלהם (!) מהשולחן, לשים לעצמם מים בכוס וכו' אבל הם לא עושים שום דבר מזה!!ולהורים שלי פשוט לא אכפת! הם מתחצפים אליהם בלי גבול! אז התחלתי טיפה להעיר על זה.. בהתחלה היה הכל ברוח טובה ובצחוק כזה.. צחקנו על הרבה ואמרתי שאני אוכל בעתיד לעזור לאנשים לחנך כי אני כבר מנוסה בזה ודברים כאלה.. אבל לאחרונה זה התחיל להיות ממש קבוע כי יש כל כך הרבה דברים שמפריעים לי בקשר אליהם! וכבר פחות מצחיק...ובאמת יצא לי לחשוב אולי זה לא בסדר מה שאני עושה.. ההורים שלי חכמים מספיק כדי לדעת לחנך את הילדים שלהם ואולי אסור לי להעיר להם בשום צורה..אז בעצם השאלה שלי-*מותר לי בכלל להעיר להורים שלי? אפילו אם זה בצחוק?*מה יש לי לעשות בתור אחותם כדי לעזור בלי קשר להערות להורים?
אהלן, קודם כל רוצה מאוד להודות לכם על הקבוצה הזאת!! ואוווווו. שאלה- יש לי קושי גדול בחיים, עם החברות שלי, המשפחה ואפילו עם הלימודים!! כמובן שיש עוד בעיות שלא רוצה להגיד אותן ככה פתוח אבל יש. לצערי לא חסר. הרבה פעמים אני מרגישה שאני פוגעת במדריכה שלי, פעם שיתפתי אותה הרבה מאוד!! אפילו מאוד מאוד!! לאחרונה, בגלל שאני יודעת שהיא הולכת לעזוב אני מנסה להפחית בקשר שלנו וזה קשה לי אבל גם כיף. היא הרבה מתעניינת לשלומי כי היא יודעת מה המצב הנפשי שלי. מתוקה ברמותתתת!!! אני אוהבת אותה כל כך אבל לפעמים לא בא לי לשתף אותה בכלללללל. עכשיו אני בפנימייה אז יוצא שאני דוחה אותה כבר שבועיים וזה לא נעים לי. חשוב לי להגיד עוד משו, היה משו שסיפרתי לה והוא ממש ממש אישי!!! השבעתי אותה ברמות ואחרי כמה ימים אנחנו מדברות ואני שואלת אותה תגידי דיברת עם *** אולי על הנושא הזה? והיא אומרת לי שכן וזה.... ואני כולי אבל איך היה לך את האומץ????? קיצר היא הסבירה לי שהן שתיהן ידעו מהנושא הזה וגילו ביחד את זה וזה עושה להן טוב לדבר על זה, באותו זמן פשוט הפסקתי לדבר כזה ייבשתי אותה ורציתי שהיא תלך. כעסתי. עכשיו ירד לי האמון בה. מאוד. אני רוצה מאוד לכעוס עליה ולא יודעת איך. השאלה שלי היא איך אני מתרחקת מבנאדם בלי לפגוע בו ושחיי איתי 24/7 ובכללי מחברות שאין לי כח אליהן והן מקשות עלי נפשית. תודה רבה רבה רבה!!!!
היי, הצטרפתי לפני כמה זמן למדרשה הוירטואלית של בשביל הנשמה.מדרשה ממש ממש מדהימה ואני מרגישה שאני מקבלת משם הרבה.הכרתי משם מישהי שהפכה להיות חברה ממש ממש טובה שלי, אנחנו כל היום מדברות בווצאפ ולפעמים גם שיחות וידאו וכזה..היא ממש ממש ממש מדהימה וממש כיף לי איתה!אבל אני לא יודעת למה זה מרגיש לי כאילו אני סוג של חייבת לדבר איתה כזה, ואז יוצא שאני כל הזמן שולחת לה הודעות ויכול להיות שאני חופרת לה ושלא נעים לה להגיד לי או משו כזה, כי גם שאלתי אותה פעם והיא אמרה שזה אחלה ושכיף לה איתי, אבל קשה לי להאמין לה כי יוצא שאני ממש חופרת לה ומשתפת אותה כמעט בהכל ואני לא יודעת אם היא בכלל רוצה את זה או שאני סתם מציקה לה..לא יודעת אם מה שכתבתי נחשב שאלה, אבל אני אשמח לעצות ממכם❤️
ההורים שלי כועסים עליי בגלל דברים שאין לי בהם בחירה. לדוגמא אם אני אגיע מאוחר מדיי הביתה אחרי שהתעכבתי בסניף ולא יהיה לי מפתח, ההורים שלי יתעצבנו עליי. כנ"ל כשאני חוזרת מאוחר מהבית ספר או כשאני ממש לא יכולה לעזור בבית כי יש לי בגרות מחר, או כי אני לא יכולה לשטוף כלים כי הידיים שלי יבשות וזה מכאיב וכל מיני דברים כאלה. כבר נמאס לי להסביר את עצמי אליהם וזה באמת מרגיש כאילו הם מתאמצים לחפש מה לא טוב ואיםה אפשר להעיר. ניסיתי לדבר איתם על זה אבל גם אז הם התעצבנו יאמרו שאני קצת הרבה כפוית טובה. בלי קשר שזה דבר שקורה רק לי ולא לאחים הקטנים שלי... אני כבר לא יודעת מה לעשות...
שלום משיב נפש אחותי בקבוצה של המשיבים והיא משיבה בעצמה אבל מאז שהיא משיבה שאני צריכה אותה או משהו היא לוקחת את זה יותר ב"זילזול". אשמח שתעזרו לי לחשוב איך להחזיר את הקשר שלנו כי זה באמת טוב שהיא עוזרת להם אבל אני גם כאילו רוצה וצריכה🥵
אני בקשר לא טוב עם ההורים אני מרגישה מעמסה איתם הייתי שמחה ללכת לייעוץ או מטפלת רגשית לדבר איתה אבל אני מתפדחת לבקש ... מה עליי לעשות.. (לא ללכת לדבר עם ההורים ולפתור את זה יחד כי הזכרתי שאני לא בקשר טוב) .
שלום(: תודה רבה על הזכות לשאול פה! אז ככה, אני בת 18 עכשיו בשנה ראשונה לשירות.. מתכננת בעז"ה לעשות שנה הבאה מדרשה מלאה. ואני חושבת שארצה להתחיל לצאת כבר שנה הבאה, ואפילו להתחתן כשאסיים את המדרשה בע"ה.. אבל פתאום מתחילות לצוץ לי מחשבות ודאגות מבחינה כלכלית איך נסתדר בעלי ואני? אני רוצה ללמוד קודם לעשות תוארכדי שאוכל גם לפרנס אבל אני לא רוצה לחכות ולא להתחיל לצאת עד שיהיה לי תואר ביד.. וגם מהצד שלו, אם הוא יהיה בישיבה/בצבא ולא יהיה הרבה הכנסות מהצד שלו , או שהוא יהיה בכלל בגיל שלי.. איך מסתדרים עם זה?? אני מכירה זוג שהתחתנו צעירים והם גרים אצל ההורים שלה, ואני ממש לא רוצה להיות ככה.. יש את העניין להשליך על ה' ואני כל כך מאמינה בו וסומכת עליו!! ופעם בכלל לא הייתה לי התלבטות בכלום, הייתי בטוה שה' יעזור וגם עכשיו אני בטוחה בזה.. פשוט אני קצת ריאלית וחושבת שאני צריכה גם השתדלות מהצד שלי. ואני באמת לא יודעת איך צריך להתנהל עם זה..? לא לעשות מדרשה שנה הבאה וללכת לעבוד/ללמוד? זה גם אופציה אבל אני חלמתי תמיד לעשות מדרשה והנשמה שלי צמאה לזה כל כך.!! אשמח לעזרה... אין לי מושג מה לעשות..
אהלן, יש מישהו שאני דיברתי איתו הרבה פעם ולאחרונה הפסקנו לדבר כי באמת הבנתי שהוא לוקח את זה למקום יותר רציני ואני לא. הבעיה היא שהוא כתב לי שזה ממש חסר לו שדיברנו ועוד כל מיני, תאמת? לי לא כזה חסר לדבר איתו, וגם לא רציתי להמשיך לדבר איתו, אבל אחרי כזאת הודעה אני לא יכולה להגיד לו שאני לא רוצה להמשיך לדבר איתו, בקיצור מה אני עושה אם אני באמת רוצה להפסיק לדבר איתו אבל פשוט לא נעים לי?
אני מרגישה לבד. פשוט ככה. יש לי חברות וגם חברות מאוד קרובות שאני אוהבת אבל בזמן האחרון אני פשוט לבד עם עצמי והן יחד עושות טיקטוק או מצטלמות ואלו דברים שאני לא כל כך מבינה בהם לכן אני לא לוקחת חלק בזה. (לא מכוונה רעה כלפי אותן בנות, ממש לא!) זה בא לידי ביטוי בכך שאין לי כבר חשק לבוא לבית הספר. אני מאוד אוהבת את הבית ספר וכיף לי שם והיום, אני רק מחכה שהיום הסתיים כדי שאגיע כבר הביתה ולא אהיה בהפסקות לבד עם עצמי כי אני רק מחכה שההפסקות יגמרו כדי לא להיות לבד אלא לפחות בשיעור.. ומודה, לא כיף לי בכלל! מצד אחד אני חושבת שאולי אני לא בסדר פה כי הרי למה אנשים לא מתחברים אלי..? (נ.ב אני לא חלילה מוחרמת או משהו כזה) אבל מצד שני זה האופי שלי ואם להיות מחוברת כל היום לטיקטוק כדי לא להיות לבד בהפסקות זה מה שאני צריכה לעשות אז אני מוותרת.. לא אשנה את האישיות שלי בגלל זה.. והכי באסה הוא שבבית ספר אותן חברות קרובות כמעט לא מתייחסות אליי, לא ממש מדברות איתי אבל אחרי הצהריים כשהן צריכות עזרה באיזה תרגיל כמובן שהן לא יהססו בכלל לחשוב ויפנו אליי למרות שכל היום לא דיברו איתי.. תחשבו איך זה מרגיש.. כאילו אני רובוט שרק כשצריך אותו באים אליו, אם לא אז הוא יישאר בפינה עם עצמו.. יש מצב גדול שאני מגזימה אבל אלו תחושותיי.. מה עושים?? אני לא רוצה להמשיך ולבכות על המצב הזה, לא כיף לי ככה..
אני יוצאת עם בחור כבר חודש , זה התחיל מסתם דיבור ועכשיו יש לזה הגדרה של קשר זוגי.. והאמת? לא מרגישה שזה שם.. מצד אחד, משהו מרגיש לי שחבל לוותר. מצד שני, חודש וחצי עבר וכלום לא התקדם אצלי.. לא מרגישה שיש מעבר ממה שיש עכשיו. ועם כל הכבוד לזה שיש "עם מי לעבוד", חסר המון במובן הרגשי. הוא באמת מדהים! הוא מנסה הרבה. אבל מלכתחילה הוא לא מה שחיפשתי😅 מה לעשות? עד כמה לתת לזה צ'אנס? ואם לחתוך- איך לעשות את זה? בת 18.5