התייאשתי. החיים איבדו משמעות. כל יום אותו דבר. אני קמה בבוקר לכלום. ללהיות עוד קוביה בכיתה. נמאס לי. צריכה לראות אנשים. שמשהו יקרההה סופסוף. אין לי שום סיבה להתלבש או לטפח את עצמי.. בשביל מה בעצם אם בערך עוד חודש (במקרה הטוב) נצא מהבית. ומי אמר שזה בכלל יגמר? וכל פעם מחזיק אותי היעד שאומרים לסוף, אבל דיי מתחו לי תנפש יותר מדי. צריכה תבני דודים שלי. תחברות. את האוכל של סבתא. את הפנימיה. את הכיתה שלא ראיתי השנה בכלל. את הסניף. את השגרה ואת השפויות שלי. ודחוף אם אפשר כי אני לא אחזיק עוד יותר מדי זמן.
ש. היי,קודם כל תודה ענקית על המקום שנתתם כדי לשאול!לא מובן מאליו בכלל בכלל.אני יודעת שלא לכל השאלות אתם עונים אבל אני ממש אשמח שתענו.אז השאלה שלי היא איך אפשר ששני הצדדים יהיו מרוצים?ההורים שלי גרושים,אני הבכורה.אחים שלי רואים ממני איזשהי דוגמא.ממש עצוב לי,כי לפעמים אני מרגישה שאני נותנת להם דוגמא אישית כמו שצריך,אני בעצמי מסתבכת.אבא שלי לא רואה אותנו הרבה.ושהוא מגיע,אני לא רוצה להשאיר את אמא שלי לבד.אני רוצה להגיע לאבא,בדיעבד אני כבר מבינה שהוא לא לבד יש לו את אחים שלי איתו.אבל אני מרגישה שאני מצערת אותו.ואני ממש לא רוצה בזה.כאן נכנס גם העיניין של כיבוד הורים.שזה בכלל ממש מתסבך אותי.אני פשוט ממש מרגישה שאני לא יכולה להשאיר את אמ לבד ואני לא יודעת מה לעשות.אשמח לעצה.תודה ענקית מראש!
ש.לא נכנסתי להדרכה ואני יודעת שזה יהיה לי שריטה לכל החיים כי פשוט ניפצו לי את החלום שלי. מכיתה ד אני כבר חולמת להגיע לשלב הזה.ופשוט בתחילת כיתה ט ההורים שלי החליטו לעבור דירה שזה היה משבר בפני עצמו🙈ואז במקום החדש ממש ניסיתי להשתלב ולהגיע לכל הפעולות ושהגיע השלב של השיבוצים הייתי חייבת שיהיה לי ראיון טוב כי הקומונרית כבר הכירה את השבט שלי משנה שעברה, אבל הראיון היה פשוט דפוקק ממש ולא נכנסתי...כל החברות סביבי מהאולפנה נכנסו וכל היום מדברות על זה בכל מקום על החניכות על הפעולות והכל וזה קשה ממש .ואחרי כל פעילות של נחשון אני פשוט חוזרת מפורקת ממש ...אבלל כל פעם שמישהי שואלת אותי על איך אני עם זה שלא נכנסתי אני אומרת שלא כזה אכפת לי שלא נכנסתי. בעצם אף אחד לא יודע כמה קשה לי... (אני פשוט נראה לי מפחדת שיקימו עליי).והשאלה שלי היא כזאת: קודם כל אם יש דרך להתגבר על זה שלא נכנסתי ולהמשיך בחיים?ואיך אני יכולה לשתף אחרים גם בדברים הקשים שעוברים עליי?
איך מפתחים יותר ביטחון עצמי? עם חברות ומשפחה אני עם הרבה ביטחון עצמי אבל אם אני עכשיו מדברת עם מישהו זר יש 2 אפשרויות או שאני ממש מתביישת ברמה שקשה לי להוציא משפט או שאני כזאת זורמת ומצחיקה ברוב המקרים זה האופציה הראשונה וזה ממש מבאס אותי שקשה לי גם להתחבר לאנשים כי אני ממש מתביישת בהתחלה ואם אני באופציה השנייה אז זה מבהיל אותי קצת אולי יש לי פיצול אישיות או משהו. סליחה שהשאלה ארוכה ממש ומבולגנת אבל כל פעם שניסיתי לסדר את זה קצת אז זה רק הפך ליותר גרוע.
היי, תודה רבה על המיזם המדהים הזה!! אנחנו עוברים דירה לישוב. זה לא קרוב לאיפה שאנחנו גרים עכשיו, שזה בעצם אומר שאני עוזבת את החברות הטובות שלי, את האולפנא, את הסניף ועוברת למקום חדש, קשה לי לעזוב. איפה שאני גרה עכשיו ב”ה אני ילדה מקובלת בחברה, ואני חוששת שכשאני אעבור דירה הן לא יכירו אותי ושייקח הרבה זמן עד שאתחבר לבנות אחרות. בקיצור אני חוששת מכל המעבר הזה.. אשמח לטיפים ועצות, ממש תודה!!
אז עברתי משבר מטורף. ב"ה הוא נגמר והכל הסתדר ולטובה, אבל התחושה הקשה נשארה.. עדיין פגועה, כועסת, חסרת בטחון וממש הייתי מעדיפה לא לעבור את זה. יום כיפור מאחורי. באמת שניסיתי לשחרר ולסלוח.. זה כל מה שהתפללתי עליו. הודעתי לכולם שזה כבר מאחורי, והחלטתי עם עצמי יעד שבו אני מפסיקה לכעוס וממשיכה הלאה. אבל זה כל הזמן רודף אותי.. אני נזכרת בזה בלי סוף, וישר עולות הדמעות והסטואציה בראש. שאלות אמוניות של למה זה קרה? ולמה לי? כבר שאלתי אותן ועניתי כלכך הרבה לעצמי, אבל לא משנה כמה אני עונה זה עדין לא עונה על שאלה אחת- אי אפשר היה ללמד אותי את המסר הזה בדרך פשוטה יותר? אז איך אפשר כבר להשאיר את זה בעבר? זה קשה לי לחשוב על זה, כואב לי לחיות את זה יום יום. ואני כועסת עדין.. כן! למרות שאמרתי שסלחתי, שהחלטתי שסלחתי, בסוף היא לא הבעיה חרטה, ובעצם לא הביעה שום דבר.. היא ידעה שפגעה בי. ועדיין לא שמעה את הצד שלי, .ממש ממש לא הסבירה את עצמה, ואפילו להפך- ההסברים שהיא כן נתנה, פגעו בי כלכך.. לסביבה נמאס לשמוע ממני כמה זה קשה, וכמה זה פוגע. אם אני אומרת דבר אפילו הכי קטן שלילי על מי שפגעה בי ככה, ישר מגנים עליה שאנשים טועים לפעמים והיא לא ניסתה לגרום לי רע בכוונה. אבל מאיפה הם יודעים?! היא לא אמרה את זה לאף אחד.. הם לא חוו כמוני. הם קבלו רק את הצד הטוב והצדיק שלה. אני יודעת שחשוב לשחרר. בשבילי. אבל זה עוד כואב מדי.. אז איך???
קודם כל רציתי להגיד תודה ענקית על כל מה שאתם עושים בשביל הפרויקט הזה! יוזמה מבורכת! יש לי בת דודה שהיא קטנה ממני בחמש שנים בערך ואני ממש לא יודעת איך להגיד את זה בצורה עדינה אבל היא ממש מסכנה. אני הכי גדולה מהבני דודים והיא לא הכי קרובה אלי בגיל אבל כל פעם שאני רואה אותה עם המשפחה שלה מרגיש לי שההורים שלה לא אוהבים אותה.. או לפחות מעדיפים ילדים אחרים על פניה. כל פעם שהיא רבה עם אחד מהאחים שלה אז ההורים שלה תמיד צועקים עליה ומאשימים אותה ומענישים אותה. השבוע שמתי לב שהידיים שלה מלאות צלקות של שריטות ופצעים וכששאלתי אותה מה קרה היא אמרה לי שאחים שלה כל הזמן מרביצים לה ובגלל זה נהיה לה כאלה צלקות. אני שומעת את אמא שלה על שום דבר מקללת אותה ואומרת לה דברים מול כולם והיא ממש נעלבת ובוכה ואני ממש מבינה אותה זה ממש לא נעים אז אני תמיד מנסה לקבוע איתה ולקחת אותה אלינו הביתה אבל לאחרונה היא התחילה לומר לי שלא נעים לה כל הזמן להידחף לי לדברים (כי היא באה איתי לסניף וכו') ואמרתי לה שזה לא מפריע לי אבל היא ממש מתעקשת ובגלל זה היא התחילה להתחמק ממני אבל ממש קשה לי לראות אותה סובלת ואין לי איך לעזור.. אני ממש אשמח אם תוכלו לתת לי עצה מה אני יכולה לעשות במצב הזה.. בת 16
אני בת 17 ראיתי כלמיני דברים שאני מתחרטת שראיתי. הם כל הזמן רצים לי בראש ואנלא מצליחה לעצור אתזה.. וגם הקטע הוא שהזהירו אותי לפני זה לא לראות ולא הקשבתי... איך אפשר להוציא מהראש דברים שלא רוצים שיהיו שם? תודה רבה
שלום. תודה רבה על כל העזרה והזמן שאתם מקדישים עבורנו בלי תמורה.. זה ממש ראוי להערכה! בשנה האחרונה, עולות לי כל הזמן מלא חששות ודאגות על העתיד. אני רק בת 15 ובכל זאת עולות לי מחשבות שבכלל (כביכול) לא צריכות להדאיג אותי בשלב הזה של החיים... מה יהיה אם אני לא אמצא חתן חס וחלילה? או שאני לא אצליח להביא ילדים? ומה אם לא תהיה לנו פרנסה טובה? וכו.. זה מפחיד החוסר וודאות הזה ואני מרגישה שאני סתם מפחדת כי כרגע ה לא צריך להדאיג אותי.... יצא קצת מבולגן😅