היה לי ידידה כבר תקופה ארוכה ואני החלטתי שזה לא מתאים לי קשר עם בנות בגיל הזה, והחלטתי שאני רוצה להפסיק את הקשר איתה. עכשיו השאלה שלי איך אני יכול להפסיק לדבר איתה בלי שהיא תיפגע? אני כבר לא שולח לה הודעות הרבה זמן וגם כשהיא שולחת לי אז אני עונה קצר ולעניין, כי אני באמת לא רוצה להרחיב את הקשר שלנו. מה אני יכול לעשות כדי לשכוח ממנה?
היה לי ידידה כבר תקופה ארוכה ואני החלטתי שזה לא מתאים לי קשר עם בנות בגיל הזה, והחלטתי שאני רוצה להפסיק את הקשר איתה. עכשיו השאלה שלי איך אני יכול להפסיק לדבר איתה בלי שהיא תיפגע? אני כבר לא שולח לה הודעות הרבה זמן וגם כשהיא שולחת לי אז אני עונה קצר ולעניין, כי אני באמת לא רוצה להרחיב את הקשר שלנו. מה אני יכול לעשות כדי לשכוח ממנה?
איך והאם אפשרי לצאת למטרת חתונה עם מישהו לפני צבא שמתכנן ללכת לישיבה ולהיות שם כמה שנים לפני הצבא..? האם זה נכון בכלל לצאת עם מישהו כזה? הוא לא עוד בשלבי בניית עצמו?(בת 18)
היי, תודה מראש!הכרתי ילד שהיה ידיד טוב ממש שלי והיינו מאוד קרובים בחמישה חודשים האחרונים והוא מגיע ממקום שלא נהוג לדבר עם בנות וזה מאוד חריג ואחרי הרבה לבטים הוא החליט לסיים את הקשר, אני מאוד מבינה ומכבדת אותו ומאמינה שאם הוא צריך להיות בחיי הוא יהיה, אבל כרגע אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב, עם הגעגוע, אני מרגישה כאילו יש לי משקולת על הלב, זה קרה לפני 4 ימים בערך וממש ירדתי במשקל מאז אני ממש מפחדת שאני נכנסת למצב שלא אצליח לקום ממנו, ושאני אהרוס את הדמות החזקה שבניתי עד עכשיו, הרוחנית, שעובדת על החוסן הנפשי.. כי אני רק בוכה ומרגישה חלשהאני ממש אשמח לעצות איך קמים וממשיכים הלאה, תודה רבה.
ש.הי, תודה על הדבר המדהים הזה!אז ככה- יש ילד שנה מתחתי שההיכרות שלי איתו די בסיסית.. כמה משפטים ושלום שלום.כבר כמה זמן שהוא שולח לי הודעות של מה שלומך/בוקר טוב/שבת שלום/שבוע טוב וכו.. ממש על בסיס יומיומי, וזה מציק. אני תמיד משתדלת לענות.. אבל הוא נראה לי די רגיש.. מה גם שאני לא יודעת למה הוא שולח את ההודעות מתמימות או יותר מזה..(הוא קטן ממני..)מה עושים כדי לא לפגוע בו?
ש.אהלן, מה הבעיה בעצם בחברה בגיל 15? לא שזה הדבר הנכון.. אבל זה כן כיףבן 15
ש.אני מרגישה כאילו אף אחד בעולם לא יכול להבין אותי. אני רוצה להתחתן עכשיו, אבל זה לא מקובל בימנו... וזה מרגיש לי כל כך לא נכון! כאילו אני מרגישה שאני מוכנה להקים בית, מוכנה לבעל וילדים, מוכנה להכללל. אבל רק בגלל שאני בת 16 אני לא יכולה לממש את זה. זה ממש מעצבן ולא הגיוני... כולן אצנו באולפנה מדברות על בנים, לחלק יש אפילו חבר, כולן רוצות את זה ואני בטוחה שגם אצל הבנים זה ככה, אז למה לא פשוט להתחתן ולגמור עם העניין??? זה ממש מטומטם שאנחנו מכאיבים לעצמנו סתם, מתאהבים סתם, והכל רק בגלל שאנחנו לא בני 18. פעם באמת הבינו עניין, גיל 16 ואפילו 13 היו גילאים אידיאלים לחתונה. למה שינו את זה??? במילא אין לנו יותר מידי מה לעשות עם הקטע של הבנים עד החתונה אז למה לא פשוט להתחתן מוקדם יותר? מרגיש לי שאנחנו מציבים לעצמנו מכשולים לחינם... העניין מציק לי מגיל 15 אני מפחדת מהתגובה של האנשים מסביבי כשאני אשאל את הדברים האלה אז קברתי את זה.. ממש אשמח אם תוכלו לענות ליבת 16
ש. היי תודה רבה על כל הפרוייקטקשר בין בן לבת, שניהם אוהבים לדבר אחד עם השני וגם הדיבור הוא לא תמיד סתמי, לא מגדירים את הקשר כחברות.. בני 17.. זה קצת מבלבל מצד אחד כי לא מרגישים מוכנים לשלב של לצאת ומצד שני כן מרגישים שישמצב שיש משו, משדרים על אותו גל, יש על מה לדבר וכו..עצה איך אפשר להפוך אתזה ללא מזיק אם בסוף אין משו, איך אפשר לנתב את הקשר ולדייק אותו יותר בלי לנתק קשר? אם יש דרך.. אולי יש אפילו הגדרה לתת לזה?תודה רבה רבהאני הבת אבל דיברתי עלזה איתו וזה די שאלה ביחד כזה :)
אני בת ** ומאז גיל 10/12 בערך רציתי חבר . כמובן שאז זה היה במובן השיטחי יותר ועם הזמן הרצון הלך וניהיה יותר רצון של לבנות בית ,לאהוב מישהוא ושיאהב אותי בחזרה. ובזמן האחרון אני כבר ממש מרגישה מוכנה לזה ובשלה .הבעייה שזה פשוט לא קןרה לי אני לא מסתובבת בחברת בנים ואין לי ידידים כך שגם הסיכוי שזה יקרה קטן . אני מאמינה שה ישלח לי את האחד .אבל הראש שלי לא מפסיק לדאוג ולשאול למה זה לא קןרה לי כבר . כל חיי חשבתי שבגיל 16/17 כבר יהיהנלי בן זוג וניהיה ביחד ואחרי כמה שנים נתחתן . השאלה שלי היא איך יכול להיות שמשהו שאני רוצה ככ ומרגישה כבר מוכנה אליו לא קןרה לי . ולאחרים זה קורה ככ בקלות . למה הם כן ואני לא . הרי שנינו בני נער
ש. אהלן:) אני ממש ממש אשמח אם תענו על השאלה הזאת מהר, היא די דחופה לי. טוב אז השאלה אולי קצת מביכה, אבל אני מאוהבת במישהו כל כך. ולא בקטע ילדותי, אני יודעת בוודאות ואני לא אתחיל לפרט למה אבל באמת אני יודעת מה יש בו שאני כל כך רוצה. אנחנו בבני עקיבא מעורב אבל כולם "דוסים" ושומרים נגיעה וכל זה, וזה גם לא מקובל שיהיו זוגות ואני גם לא רוצה להיות זוג שלו, בטח לא בגיל הזה. מצד שני, זה קשה לי כל כך לראות אותו ולא לעשות עם זה כלום, אם זה לדבר איתו או לגעת בו או לא יודעת, כי אני מתפוצצת. יש לי לפחות 5 שנים לחתונה בעז"ה, אבל השאלה שלי היא בעצם, מה עושים? כאילו זה בלתי נסבל לשבת מהצד וגם אני מרגישה מטומטמת אבל בסופו של דבר אני רואה ממש קדימה וממש מדמיינת אותנו מתחתנים. זה נורמאלי? מה אפשר לעשות כדי להרגיע? וזה יכול בכלל לקרות בגיל שלי? ומה אפשר לעשות עם זה עכשיו כשבעצם אי אפשר לעשות כלום?
ש. שמעתי בהרבה מקומות (וגם פה) שאחת הבעיות בקשר בגיל צעיר זה שלפעמים בתור בני נוער יש התאהבות נערית כזאת, פחות מבוססת ושכלית, ואז מתפתח קשר זוגי וזה יכול גם להוביל בסוף לחתונה. אבל הבעייתיות בזה שלפעמים זה קשר שהופך להיות רק בדיעבד לחתונה ואם הם היו מכירים בגיל יותר בוגר- זה בכלל לא היה קורה ביניהם. אבל אני לא מבינה מה הבעיה בזה? גם אם הם לא היו מתחתנים אם הם לא היו מכירים בגיל צעיר, העיקר שהם עכשיו מאושרים וטוב להם ביחד, לא?! (שואלת את זה כי יש לי התלבטויות לגבי עצמי בקטע הזה...)תודה רבה!
ש. אהלן, אתחיל ואגיד שאתם עושים עבודת קודש!אז אני שמיניסטית ונכנסתי למערכת יחסים יחסית בגיל די מוקדם.. נסינו להיפרד בגלל מספר סיבות כמה פעמים ושוב ושוב חזרנו.וכרגע החלטנו שאנחנו נפרדים לתקופה של כמה חודשים ולאחר מכן נחליט אם לחזור בצורה נכונה ושקולה או להיפרד.אני עוד בהתלבטיות מה הכי נכון בשבילי , אני מאד מאד אוהבת אותו!! אני ממש מרגישה שהוא מה שעוזר לי בחיים האלו.מה אני יכולה לעשות? איך אני אצליח לעבור את התקופה הגדולה הזאת בלעדיו, במיוחד שכרגע אנחנו בסגר וכל המחשבות שלי מופנות בעיקר אליו.