לפעמים אני לא מבינה דברים מטופשים שההורים שלי אוחזים בהם. כאלו דברים כאלה שאני אומרת מה הטעם? לדוגמא: בצניעות של חצאיות הם הרבה יותר מחפפים ונותנים אבל חור שני אין מצב. אני לא מבינה מה הבעיה?? כולה חור שני כולה עוד איזה עגיל מסכן, מה הבעיה שלהם... תעזרו לי מה לעשותת. איך לשכנע אותם? מתישהו כמעט עשיתי בלי להגיד להם בכלל. אני כבר בכיתה י, יאללה שישחררו כל החברות מסביבי עם מלא חורים ואני רק עם שתיים כמו איזה מסכנה והבעיה היא שכל החברות שלי באמת לא מבינות למה אני לא עושה. אני לא כזאת דוסית אז מה הבעיה ואני מתה לעשות אבל ההורים שלי לא מסכימים. באמת מה הבעיה?
מה זאת זוגיות? מה היא דורשת? מה זה אומר? מה הקשר שצריך להיות בין בני הזוג? מה הוא כולל?
אח שלי התגייס לא מזמן וניראלי שהצבא מדרדר אותו, פתאום יוצא לשוק חמישי בלילה, שם שירי ראפ ודברים שהם לא מתאימים לבייניש המתוק שהיה עד עכשיו.. מה לעשות? להגיד לו על זה משהו?
תודה על הפרויקט!! את השאלה כתבתי קצת בצורה של ההאשמה מקווה שתבינו ותצליחו לענות לי תשובה. יש תחושה שאנחנו הנשים נמצאות שם למעלה בעזרת הנשים. רחוק מהעין רחוק מהלב. ולא רק בעזרת הנשים. אלא בהרבה מחלקי ההלכה. זה מתבטא בכתובה שבו יש אפס מקום לתפקיד האישה. שמעולם לא שמעתי על תפקיד של אישה בביתהמ"ק וזה ממשיך בעולם ההלכה שבו אישה לא ראויה לפסוק. או ללמוד חלקים מסוימים. זה רק גובר בסיפורי התנ"ך שם אישה היא המון פעמים גורם לחטאים ולא נוכחת כ"כ באישיותה.שהמון מהתפילה הוא בלשונם של הזכרים. ואני לא פמיניסטית שבאה להגיד שצריך וחייב שינוים.ואני מבינה שלכל אחת יש תפקיד שונה. ואני מודעת להבדלי הגוף והתרבות שהייתה. אבל באמת שאני מחפשת תשובה ולא צריכה עוד אדם שיגיד לי כמה התפקיד שלי מופלא. אני יודעת אולי לא לגמרי מבינה שאני אשכרה אהיה מסוגלת להביא מתוך הגוף הזה ילד או ילדה.אבל באמת שלא באתי לשמוע בתשובה על כוחה של אישה. באתי להבין איך אפשר להסביר את הפער.איך אפשר להתמודד עם הריחוק הזה. איך אפשר להסביר את ההחפצה. ואם לכל סיפורי התועבה שהיו בתנ"ך תתנו לגיטמציה בגלל התקופה אז תודה רבה.לי יש לגיטימציה ללבוש ולעשות דברים בגלל התקופה. ואז זה הובא לידי ביטוי בשפחה או פילגש. והיום זה סטוץ או פורנוגרפיה. ובאמת סליחה על הבוטות המחריפה. אני מדברת ממקום שחווה קצת בושה.ללמוד על זה לחשוב שהמודל הוא מלכי ישראל. וזה זה היה המעשים שלהם.אז איך אני אמורה להגיד פרקי תהילים באמונה. או לרצות להידמות לשרה אימנו עם מסופר לי כ"כ מעט.אם אי אפשר לדעת כמעט שום פרט. אני באמת רוצה הסברים וסליחה אם זה יצא קצת חוסר פרופורציונלי.
מישהי יכולה להתאהב בי איך שאני? אני דואג אף אחת לא תרצה אותי.
הייתה לי חברה ונפרדנו מאז הכרתי מישהי אחרת ואני באמת אוהב אותה והיא אותי אבל יש הרבה פעמים שאני מתגעגע לאקסית שלי אני יודע שהיא התקדמה הלאה ואני גם מנסה להתקדם אבל זה קשה לי אני מתגעגע אליה לפעמים מה אפשר לעשות? בן 19
מגיל צעיר חונכתי להאמין, הקדוש ברוך הוא קיים, הוא דואג לנו וכל זה. כשנכנסתי לתיכון (ישיבה תיכונית) הרמה הרוחנית שלי עלתה וגם האמונה, התחלתי להאמין יותר בזה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי, שהוא אבא של כולנו, התחלתי יותר לבטוח בו ולשים את כל דאגותיי עליו. אני מחלק את זה לשני סוגי אמונה - סוג ראשון - אמונה שהקדוש ברוך הוא קיים, שהוא הראשון, היחיד והוא שליט העולם. סוג שני - לבטוח בו, להאמין שהוא דואג לי, שהוא אוהב אותי ושהוא יקבל אותי למרות כל החטאים והנפילות שלי. לאחרונה, אני לא יודע למה- הסוג השני פשוט מתחיל להיעלם לי, כאילו כמובן שאני עדיין יודע שהוא אוהב אותי וכל זה, ואני כן מאמין בזה עדיין וזה כאילו נמצא לי בתת מודע אבל אני כבר לא חושב על זה יותר מדי. כאילו למשל כשיש לי איזה קושי אז אני כבר פחות פונה אליו ויותר "מסתמך על עצמי", או למשל כשאני חושש ממשהו או דואג או למשל חושב על העתיד ועל דברים שאמורים לקרות לי בוודאות (למשל צבא או חתונה) אני פשוט פוחד שהוא לא רוצה שזה יקרה והוא לא יתן לזה לקרות (=אני לא בוטח בו). כאילו הסוג השני הזה מתמסמס לו לאט לאט ונעלם אצלי (אבל עדיין נשאר בתת מודע שלי) אני לא יודע ממש איך להסביר את זה, מקווה שהבנתם. אשמח לתשובה, תודה רבה🙏🙏
אני יודע שזה נשמע קצת סיפור מהסרטים וגם אני לא האמנתי לזה, אבל יש מישהי שגם אני וגם אחד החברים הכי טובים שלי בקטע שלה ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי לבנתיים לא סיפרתי לו כי אני לא יודע איך ומה אני עושה, וזה חבר שאני מדבר איתו על הכל וכל פעם שמדברים על הנושא אני אומר שאין לי כלום עדיין ואני משתגע מבפנים וממשיך לשחק את המשחק. הייתי רוצה שתעזרו לי מה אני עושה? תודה רבה על ההשקעה.
איפה עובר הקו בין העצמה אישית לגאווה ו"כוחי ועוצם ידי"? איך אפשר, גם מעשית, להאמין בעצמנו ולהאמין שאנחנו מסוגלים להתמודד גם עם סיטואציות קשות בלי להפוך לסוג של מושא סגידה בעיני עצמנו ועדיין לזכור שהכל זה מה'?
רציתי לשאול איך אנחנו יכולים להתרחק מתכנים לא טובים ולא מתאימים לערכים הדתיים שנמצאים ברשתות החברתיות מנגד זה שאנחנו רוצים להיות מעודכנים ולדעת מה קורה ואיפה קורה ולהרגיש "קשורים" לכלל (לחברה). אני ממש רוצה להתקרב למצוות אבל מעניין בכל הרשתות החברתיות האלו, וכל החברות שלי נהנות שם ולפעמים גם יוצא שמדברים על זה ולא רוצים להרגיש לא מעודכנים/לא קשורים לנושא שיחה. וגם אשמח שתיתנו טיפים להתמכרות לטלפון. אני מרגישה שאני ממש "נשאבת" לתוכו ולא מפסיקה ואז אני מפספסת דברים שמחוץ לטלפון כמו זמן עם המשפחה, ניצול זמן, תחביבים, חברות, לימודים...שיעורי בית ופתאום כשגדלים מבואסים על כל הזמן שבזבזנו(מן רגשות אשם כאלה) ושהזמן הזה לא יחזור. שחושבים על זה ממש לעומק זה עצוב שהדור שלנו ברוב שעות היום מבזבז את הזמן שלו על דברים לא כ"כ חשובים בזמן שהוא מפספס גיל שממש כיף בו. תודה מראש.
ש. היי, תודה על הכל קודם כל! מגיל צעיר חונכתי להאמין שהקדוש ברוך הוא קיים, הוא דואג לנו וכל זה. כשנכנסתי לתיכון (ישיבה תיכונית) הרמה הרוחנית שלי עלתה וגם האמונה, התחלתי להאמין יותר בזה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי, שהוא אבא של כולנו, התחלתי יותר לבטוח בו ולשים את כל דאגותיי עליו. אני מחלק את זה לשני סוגי אמונה: סוג ראשון - אמונה שהקדוש ברוך הוא קיים, שהוא הראשון, היחיד והוא שליט העולם. סוג שני - לבטוח בו, להאמין שהוא דואג לי, שהוא אוהב אותי ושהוא יקבל אותי למרות כל החטאים והנפילות שלי. לאחרונה, אני לא יודע למה- הסוג השני פשוט מתחיל להיעלם לי. כאילו כמובן שאני עדיין יודע שהוא אוהב אותי וכל זה, ואני כן מאמין בזה עדיין וזה כאילו נמצא לי בתת מודע אבל אני כבר לא חושב על זה יותר מדי. כאילו למשל כשיש לי איזה קושי אז אני כבר פחות פונה אליו ויותר "מסתמך על עצמי", או למשל כשאני חושש ממשהו או דואג או למשל חושב על העתיד ועל דברים שאמורים לקרות לי בוודאות (למשל צבא או חתונה) אני פשוט פוחד שהוא לא רוצה שזה יקרה והוא לא יתן לזה לקרות (=אני לא בוטח בו). כאילו הסוג השני הזה מתמסמס לו לאט לאט ונעלם אצלי (אבל עדיין נשאר בתת מודע שלי). אני לא יודע ממש איך להסביר את זה, מקווה שהבנתם. אשמח לתשובה, תודה רבה🙏🙏
האם זה נכון וכדאי לצאת עם בחור לפני צבא? - האם העבר של הבחור רלוונטי ומשפיע? - האם המשפחה של הבחור היא גורם משפיע בהחלטה האם לצאת עם הבחור? (מקרה קיצון במשפחה)