יש לי תחושה מעיקה ממש שהתורה יוצרת אצלי. לפעמים אני פשוט לא מבין למה היא חייבת להידחף לכל דבר שקיים. אני מרגיש כאילו לפני כל דבר שאני לומד או לוקח לחיים שלי היא תמיד חייבת לבוא לפני זה ולגרום לי לשאול את עצמי: "רגע, אבל למה? מה התורה חושבת על זה?" וגם על כל רגע פנוי שבו אני מרשה לעצמי לבזבז את הזמן אני ישר מרגיש תחושות אשם. אני בישיבה שבה לכולם נורא אכפת מה' ולי פשוט קצת נמאס. האם זה רע? איפה אני יכול לתת לעצמי להתפתח גם בלי התורה? האם אני רק בתחילת הדרך להיות דתל"ש? בן 16
יש לי מן פחד כזה ממות... מפחדת למות ומפחדת לדבר על זה.. כל פעם שמגיעים לנושא כזה או אפילו לתחיית המתים וכו אני מעדיפה לאטום אוזניים... טיפ? בת 17
שאלה שנורא מעצבנת אותי בזמן האחרון אני רוצה להתקדם ולעבוד על עצמי יותר אבל דווקא כשאני מתמקדת במשהו כל היום אני בחשיבה על זה ובסוף יש הרבה נפילות.. למשל לאכול יותר בריא, כל היום אני מסתובבת עם ההחלטה הזאת אבל בגלל שזה כ"כ במודעות אני מוותרת לעצמי הרבה פעמים ובסוף מרגישה שזה לא היה שווה את זה. ואולי דווקא כשאני לא מחליטה להתאמץ במשהו אז זה אפילו יוצא יותר טוב, אוף הבנתם את הראש?
יש לי בעיה אני עצלנית ממש אבל ממש עצלנית אני יכולה לא לאכול יום שלם כי אין לי כח להכין לעצמי לאכול, וזה גם מאוד פוגע לי בלימודים העצלנות הזאת.. מה אפשר לעשות? בת 16
ב"ה התחלתי ישיבת הסדר. כן, סוף סוף הגיע הזמן הזה. תקופה חשובה מאוד ובעלת חשיבות להמשך כל החיים. הבעיה היא שאני מרגיש אבוד, אני מפוזר ולא מבין את העיניים. לא יודע איך להסתדר, לא יודע איך להתקדם, לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שאני מוגדר. לא יודע להגדיר את התכונות שלי, השקפות עולם שלי וכו'. איך אני מציב את המטרות שלי ועומד בהם? איך אני יכול לבלוט בישיבה? אחת הבעיות שלי היא שאין לי מספיק אומץ וגם אני לא יודע איך לשבת עם עצמי ועל מה לחשוב מרוב שיש כ"כ הרבה דברים. ושוב, תודה רבה! בן 18
אהלן אני בת 16 בשביעית:) אני קוראת המון את השאלות בקבוצה ואני רואה המון שאלות על הרגשה של חוסר מיצוי של השנים בבית ושל הזמן לפני שיוצאים לעולם. אני לא רוצה לגמור ולהרגיש ככה גם... איך אפשר למנוע את ההרגשה? איך אפשר לגמור י"ב ולהרגיש שמיציתי וניצלתי כל רגע?
היי, אני בת 17 ויש לי בעיה. אני לא מצליחה להפסיק להסתכל על בנים נחמדים כבני זוג פוטנציאליים. ברגע שמישהו נחמד אליי אני מתחילה לפנטז עליו וזה כבר נהיה מוגזם. לפני שבוע התחלתי עבודה, ואחד העובדים שם ממש נחמד אליי ובאמת נראה אחלה בנאדם. רק בעיה- הוא גדול ממני בשנתיים, וחילוני. אני יודעת שזה פשוט לא יכול לקרות ושאני צריכה להשליט את המוח על הלב אבל אני פשוט לא מצליחה... הוא כל הזמן קופץ לי לראש לא משנה כמה אני חושבת 'אל תחשבי עליו'. איך אני יכולה להשתלט על עצמי?
*ש* . מרגישה צבועה. כלפי חוץ אידיאליסטית, ערכית... אבל בסוף אני הרבה מאוד במחשב ובפלאפון... רוצה לשנות את המצב.