יש לי חבר שאני מאוד אוהבת, ובאמת מעריכה אותו ולא רוצה להיפרד, אבל קשה לי עם המחויבות וזה מלחיץ אותי, במיוחד כשהוא או חברים אחרים רומזים שאנחנו צריכים להתחתן בקרוב. מרגיש לי ממש מוקדם להתחתן ואני מרגישה שאני לא במקום הנכון בשביל זה. אני לא יודעת איך להסביר לו בלי שהוא ייעלב, או ייפרד ממני. אנחנו דתיים, אז השאלה של שמירת נגיעה והפיתויים רק מחמירה את המצב, וזה מלחיץ. שקלנו אפילו להפסיק לשמור נגיעה מהלחץ, אבל אנחנו לא מוכנים לזה. אשמח לעצות בת 19
קשה לי לקבל סמכות. אני יודעת שזה משהו דפוק אצלי! אני מרגישה שזה הורס לי כל דבר טוב שיש. לא משנה כמה אני משתדלת, תמיד זה יוצא ממני ופוגע גם בי וגם בצד השני...
תגידו, אני לצערי לא עשיתי בגרות. בכלום. הייתי חתיכת עצלן. עכשיו אני רוצה לעשות. אני קולט שאי אפשר להתחיל לעשות כלום בלי זה. ככה נראה לי לפחות. האם באמת כדאי כל כך להשקיע בזה?זה נראה לכם קריטי? חוץ מזה, אני בצבא עכשיו. יש לי אפשרות לעשות את זה עכשיו? זה לא יפריע לי בשירות? ואני פחות רוצה לעשות את זה דרך המשקית חינוך כדי לא לצאת אהבל. בן 22
אז ככה אני לאחרונה מרגישה נורא מבולבלת, אני מרגישה שמהבוקר ועד הערב אני עושה דברים שאני לא אוהבת, אני לומדת דברים שלא מעניינים אותי בבית ספר ואז אני קצת נושמת מהסבל הזה בלהיות במחשב או עם חברות. אבל אני מרגישה שבזה שאני לומדת אני לא באמת ממצה את היכולות שלי וגם הלימודים האלה רובם הגדול לא באמת יעזור לי בחיים. אני חושבת להתחיל להתנדב אבל אני לא יודעת איזה סוג התנדבות באמת מתאימה לי.
האם באמת יש לי אפשרות לבחור אם זה עם רגשות אשם? כל פעם שאני מחליטה לעשות משהו נגד מיד מציפים אותי הרבה רגשות אשם. אפשר להגיד שזה בגלל שהנפש שלי נמשכת לטוב ולה' אבל זה לא באמת נותן לי לבחור!! אני עושה מרגשות אשם...
שלום! כשחברה שלי עצבנית\ עצובה\ מאוכזבת ממשהו, אני מנסה לעזור לה, הבעיה היא שאני לא יודעת איך. אני אומרת את מה שאני הייתי רוצה לשמוע באותו הרגע ולפעמים אני חושבת שזה לא מספיק לה. לדוגמה, לפעמים היא צריכה שיהיו אמפתיים ורק יגידו לה שהכול יהיה בסדר ושהכול לטובה, לפעמים היא צריכה שאני אוכיח אותה ואגיד לה שהיא טועה ואנסה להצדיק את הצד השני ויש גם מקרים שהיא פשוט רוצה לפרוק ושאני לא אגיב או אשאל שאלות וכדומה. רציתי לשאול איך אני יכולה להיות חברה יותר טובה ולדעת תמיד איך ובאיזה אופן היא רוצה שאני אהיה שם בשבילה? אני מצטערת אם השאלה הזאת יותר מידי ספציפית אבל אני ממש מרגישה שהיא תמיד עוזרת לי ואני לא תמיד שם בשבילה כשהיא צריכה את זה...
ש. שלום תודה רבה ממש על הפרויקט הזה אתם ממש עוזרים!!השאלה שלי היא כזאת, האם תחרותיות היא דבר טוב וחיובי? האם אני בתור מדריך צריך לעודד תחרותיות ולדרבן חניכים שלי לנצח וכו'?וחוץ מההדרכה בתור בן אדם פרטי האם להיות תחרותי זה לא טוב? תודה רבה ממש!
ש. קודם כל רציתי לומר לכם שהפרויקט הזה מדהים! אתם אשכרה עושים עבודת קודש. ועכשיו לשאלה - אני ילדת אולפנה רגילה. אבל לפני כמה זמן נדלק בי רצון אמיתי ללמוד. ללמוד גמרא, ללמוד הלכה, פילוסופיה ופרשנויות.. חיפשתי קצת באינטרנט, ופתאום עלתה בי השאלה - למה רק גברים יכולים להיות רבנים? למה אישה לא יכולה? אני לא רפורמית או משהו כזה, או לא ליברלית באופן יוצא דופן, אבל למה? רבנות זה משהו שלומדים אליו, מתחנכים אליו ועובדים עליו קשה. זו דרך חיים של הלכה, של תורה. זה לא שבגלל שנולדת זכר, אז יש לך את האופציה הזו. פשוט חשבתי על זה וזה אשכרה לא פייר. ברור שקטונתי, ואני בסך הכל תלמידת אולפנה דתית, אבל אולי גם אני רוצה? מישהו חשב על זה? למה לא בעצם?
ש.היי ממש תודה על הפרוייקט המדהים! אתם לא מבינים כמה זה עוזר לייי 🙏🏻🙏🏻אוקיי אז ככה, בזמן האחרון ברוך ה' אני התחזקתי מאוד בלימוד תורה. כמעט כל יום אחרי הבית ספר אני יושבת לפחות איזה שעה וחצי ומקשיבה לשיעורי תורה של כל מיני רבנים ביוטיוב ובווצאפ. באמת לומדת מלא דברים חדשים ומרגישה שזה מוסיף לי המון. הבעיה היא שאני מרגישה גם הרגשה ממש לא נעימה שאני לא מספיק טובה ושהרמה של תורה שיש לי היא נמוכה ושאני אף פעם לא יהיה צדיקה באמת בעיניי ה׳ ושאין סיכוי שאני אצליח לעבוד על המידות שלי בצורה שאני מתכננת.. פשוט אני מרגישה כל כך קטנה בעולם הגדול של היהדות.. כשאני שומעת שיעורים אז מדברים על עבודת המידות ואיך להיות בן אדם יותר טוב ואני רואה שיש בי כל כך הרבה על מה לעבוד וכל כך הרבה דברים לא חיוביים שזה באמת מייאש אותי ומרגיש לי כל כך רחוק להגיע עד לשם..לא יודעת מאיפה בכלל להתחיל ואיך להוציא את ההרגשה הלא טובה אחרי שאני שומעת שיעורי תורה על עבודת המידות?
ש.אני מרגישה כאילו אף אחד בעולם לא יכול להבין אותי. אני רוצה להתחתן עכשיו, אבל זה לא מקובל בימנו... וזה מרגיש לי כל כך לא נכון! כאילו אני מרגישה שאני מוכנה להקים בית, מוכנה לבעל וילדים, מוכנה להכללל. אבל רק בגלל שאני בת 16 אני לא יכולה לממש את זה. זה ממש מעצבן ולא הגיוני... כולן אצנו באולפנה מדברות על בנים, לחלק יש אפילו חבר, כולן רוצות את זה ואני בטוחה שגם אצל הבנים זה ככה, אז למה לא פשוט להתחתן ולגמור עם העניין??? זה ממש מטומטם שאנחנו מכאיבים לעצמנו סתם, מתאהבים סתם, והכל רק בגלל שאנחנו לא בני 18. פעם באמת הבינו עניין, גיל 16 ואפילו 13 היו גילאים אידיאלים לחתונה. למה שינו את זה??? במילא אין לנו יותר מידי מה לעשות עם הקטע של הבנים עד החתונה אז למה לא פשוט להתחתן מוקדם יותר? מרגיש לי שאנחנו מציבים לעצמנו מכשולים לחינם... העניין מציק לי מגיל 15 אני מפחדת מהתגובה של האנשים מסביבי כשאני אשאל את הדברים האלה אז קברתי את זה.. ממש אשמח אם תוכלו לענות ליבת 16