אני מרגישה כאילו אני היחידה שיוזמת בקשר של אמא שלי ושלי. תמיד אני פונה אליה שואלת אותה אחת עבר אליה היום ומקשיבה לסיפורים שלה (גם אם הם לא מעניינים) ואני מרגישה שהיא לא עושה את אותו הדבר בשבילי. אני מרגישה שהיא לא באה ושואלת אותי "מה קורה?" כל כמה זמן, אולי לפעמים כשאני לידה היא שואלת את זה, בצורה שטחית, שמעלה או שתיים מספקות. אבל היא אף פעם לא באה אליי לחדר אחרי יום שהיא יודעת שעבר עליי רע (כשעובר עליי יום רע, כולם יודעים). היא לא באה אליי אפילו כשהיא יודעת שאני שמחה, אחרי אירוע או משהו. פשוט לא אכפת לה. דיברתי איתה על זה לא מזמן, היא באה אליי פעם אחת אחרי יום שלם שלא יצאתי מהחדר. ישבה איתי רבע שעה והלכה. וזהו. מבחינתה זאת ההשתדלות והיא לא יכולה לעשות יותר. וגם הפעם הזאת הרגישה כאילו היא עושה את זה בשביל לסמן וי וללכת. אני לא רוצה לדבר איתה על זה כי היא מקשיבה לזה רק פעם אחת ולא עושה עם זה כלום מעבר. "אני מצטערת שזה קורה, לא שמתי לב" והיא לא משנה את ההרגלים! אני ממש צריכה מישהו לדבר איתו והקשר שלי עם חברות הוא לא עד כדי כך טוב שאני אדבר איתו כל יום על כל הבעיות שלי. אשמח מאד אם יש לכם רעיונות ואני ממש מצטערת שיצא כזה ארוך וכועס. בת 16
ש. שלום לכם וכל הכבוד! אפשר טיפים איך מגיעים לשמחה? אם אפשר רק שמי שיענה ייתן רק טיפים שהוא יודע שעובדים מתוך הניסיון האישי שלו או של מישהו שהוא מכיר, או שכתובים בספר רציני כלשהו.
שלום, רבתי עם מדריכה חברה שלי.. היא היתה מדריכה שלי בסניף ושמרנו על קשר 3 שנים.. בחיים לא רבנו וזו הייתה הפעם הראשונה.. זה היה ריב ממש שטותי אבל הפגיעה הייתה מהצד שלה ואני ממש נפגעתי.. לקח לי מלא זמן לסלוח ואחרי שאיכשהו הצלחתי, ביקשתי שניפגש כדי שנוכל לדבר על מה שקרה נפגשנו והכול היה ממש מסובך ומביך.. דיברנו ובאמת הצלחנו להגיע להבנה.. ומאז לא נפגשנו שוב.. היא ממש חשובה לי אני סיפרתי לה דברים שבחיים לא סיפרתי לאיש כשאני איתה אני מרגישה שאני יכולה להיות אני ואף אחד לא ישפוט אותי.. מה לעשות עכשיו אני מרגישה שהקשר שלנו תקוע.. כאילו שהוא נפגע במהלך הריב ולא יכול לתפקד שוב. הכול מביך עכשיו ומסובך וזה נראה כאילו רק אני נלחמת על הקשר הזה ולה בכלל לא אכפת.. קשה לי עם המחשבה הזאת שיכול להיות שאאבד אותה.. אשמח לעצה.. תודה
שלום, אני באה מבית קשה מבחינת התקשורת וההתנהלות המשפחתית, יש הרבה דברים שאני חושבת שהם נעשים בצורה גרועה מאוד, כל תקופת התיכון השתדלתי לבנות את עצמי ואת האישיות שלי בדיוק הפוך ממה שאני רואה בבית אבל עכשיו אני רואה שזה גורם לפיצוצים הרבה יותר חמורים ביני לבין המשפחה שלי, איך אפשר להתמודד עם זה בלי לאבד את הקשר? איך אפשר לגדול מזה ולא לאבד את עצמי? איך לא לאבד את מה שבניתי עד עכשיו? חשוב לי לציין שהרבה פעמים אני מרגישה שהקשר עם המשפחה הגרעינית דווקא מוריד אותי ומונע ממני לגדול ולהתפתח בהרבה תחומים, בת 18.
יש מישהי שאני מאמינה שפגעתי בה לפני שנים, אבל היא לא יודעת שזאת הייתה אני. אני לא ממש בקשר איתה אבל אני כן צריכה לבקש ממנה סליחה ואני חושבת שהדרך הכי נכונה לעשות את זה היא פנים אל פנים. גם בגלל הזמן וגם בגלל הקורונה, אני לא אוכל לבקש ממנה סליחה כמו שרציתי. זה יהיה בסדר לבקש ממנה סליחה אחרי יום כיפור כדי שיהיה מכובד יותר? תודה רבה וגמר חתימה טובה. בת 14
היי אשריכם על הפרויקט! כשאני נמצאת הרבה זמן עם חברה אני מרגישה שאני צריכה קצת מרחק ממנה וקשה לי לראות אותה אחר כך כמה זמן (אני מרגישה שאני צריכה זמן לעצמי ואז אני מרגישה ממש רע עם עצמי בגלל שאני מתרחקת ממנה ובאמת שהיא לא עשתה לי כלום..) וככה זה עם כל בן אדם (אפילו עם אח שלי.. אני מרגישה שמציק לי לפעמים הנוכחות שלו בגלל שאנחנו הרבה זמן בבית ביחד..) ואני ממש מפחדת שח"ו זה יהיה ככה עם בעלי לעתיד (שימאס לי ממנו או שהנוכחות שלו תפריע לי אחרי שנהיה הרבה זמן ביחד) אני יודעת שזה בעייתי ושזה ממש רע ואני ממש מפחדת מזה לעתיד... הבעיה היא שאלו הרגשות שלי ואני לא יודעת איך אני יכולה לשנות את מה שאני מרגישה.. תוכלו לתת לי טיפים איך אני יכולה לשנות את זה ולהתגבר על ההרגשה הזו?🙏... תודה רבה ♥️בת 17
היי:) שמיניסטית. אשתדל שזה ייצא הכי צנוע שאפשר, מקווה שיש איך ומעולה שזה אנונימי. ב"ה התברכתי במראה חיצוני מצויין בעיני ובעיני הסביבה שלי.. עיניים יפות, גוף מחוטב, שיער מטופח:) בגדול- הרבה היו רוצות להתחלף איתי. היו משברים איתו, אבל ב"ה השלמתי איתו יחסית, ומודה לקב"ה על מה שנתן לי. יש לי חברה שהיא די ההפך ממני. מלאה בגוף, שיער רגיל ונפוח, עיניים חומות רגילות, והיא ממש לא אוהבת את עצמה. קודם, אשמח לעזרה איך לעזור לה בזה בלי קשר אלי. היא לא מכוערת, ולא שמנה, פשוט לא מצליחה לאהוב את עצמה... עסוקה כל היום בדיאטות, מול המראה כל היום וזורקת משפטים שנותנים תחושה שהיא הייתה ממש שמחה להוולד אחרת. הבעיה העקרית- שהאחרת שהיא הייתה רוצה להוולד זו אני. מה עושים עם זה? זה נותן לי ממש תחושות אשמה חזקות..
היי לכם;) תודה רבה על הפרוייקט הזה.. אתם אנשים מדהימים!! אני בשנת שירות שנייה אחרי שנה אינטנסיבית מאוד (ומסופקת מאוד;)) בשנה שעברה הייתי מאוד עסוקה בשירות עצמו ולא פיניתי מספיק זמן בשביל הרוחניות ושיעורי תורה. והשנה אמרתי לעצמי שאני חייבת להכניס לעצמי עוד תורה ולהתקדם בבנייה שלי ולכן הלכתי למדרשה בשילוב עם שירות לאומי. ובאמת שמחתי בהחלטה שלי , הבעייה שלי זה שאני לא מרגישה שגם הסביבה שלי, החברות שנמצאות איתי במדרשה גם רוצות את כל זה.. ולפעמיים אני לא מבינה בכלל למה הן הגיעו למדרשה ... (לא כולן.. אבל רובן) אני יודעת שסביבה זה דבר שמשפיע.. ולכן אני לא יודעת מה לעשות.. חשוב לי מאוד להגיד- שאני נהנת מהשיעורים ומרגישה שאני יכולה לעוף עם זה, וגם שיש לי קשרים טובים עם כמה מהבנות (שזה מאוד כיפי וחשוב אבל לא לזה באמת הגעתי.. הגעתי כדי ללמוד) ועוד משהו.. עכשיו בגלל הקורונה והבידודים שהתחילו, השיעורים עברו לזומים.. ככה שאני מבינה את הבנות שלא רוצות להתחבר אבל קשה לי על עצמי שאני מאוד רוצה.. ואין דחיפה לזה מהבנות. השאלה שלי- האם אני צריכה להחליף מדרשה בגלל זה? כי יכול ליהיות שעכשיו אני מצליחה להחזיק אותי טוב ולהיכנס לשיעורים ואחכ אני יושפע... אני לא רוצה שהשנה הזאת תתפספס לי. תודה ענקית לכם! וסליחה על האורך של השאלה.. בת 19
שמיניסטית. מגיל מאודד צעיר אמרו לי שמתאים לי קומונה. גם באופי- שאני עם תכונות שמתאימות לתפקיד הגדול הזה וזה דבילי להגיד אבל גם במראה ובדיבור- מגיל מאוד צעיר במסעות סניפיים שואלים אותי אם אני הקומונרית של הסניף. בסמנריון הדרכה חשבו שאני רכזת.. אני ממש לא גדולה פיזית.. אמרו לי שזה כי אני משדרת משהו בוגר כזה ויש לי מראה של אולפניסטית כמו מלא קומונריות. אנשים שאני מעריכה, שמכירים אותי ושמכירים את התפקיד אמרו לי שאני צריכה להיות שם. מדריכה, מחנכת, קומונריות בסניף כמדריכה וחניכה, חברות, סתם בנות מהאולפנא.. אני גם חושבת שיש לי את היכולת, אבל אני מפחדת שזה לא בא ממקום אמיתי, אלא רק כי הסביבה גורמת לי לעשות את זה. אזז כמה שאלות- איך אפשר לדעת אם זה הרצון האמיתי שלי?? איזה תכונות בכלל צריכה קומונרית טובה? כאלו אני מאוד אחראית ומנהיגה וטובה בארגון וביצירתיות, ואני רואה את עצמי לגמרי מרימה סניף אבל אני לא בן אדם שבד"כ טוב לו ללכת למקום לבד לגמרי, ולהרגיש בנוח אצל משפחות וזה.. לוקח לי זמן לדבר בבטחון כשזה לא הרגיל והמוכר. עד כמה זה משמעותי ותורם? ובכללי אם יש עוד משהו לשמוע על קומונה, ועל בחירה, והקשבה לעצמי אני אשמחח!! (אשמח אם מי שתענה זו קומונרית בעבר אם זה אפשרי...)
לאחרונה הייתה לי בחירה מאוד קשה, אחת החברות שלי השפיעה עלי לבחור בצורה מסוימת ודי הקשבתי לה כי חשבתי שהיא צודקת, למרות שהרבה מאוד פעמים התלבטתי והחלטתי הרבה פעמים ההפך עד שהקשבתי לחברה שלי ובחרתי לפי מה שהיא חשבה שיהיה לי טוב. עכשיו אני מתחרטת מאוד, אני מרגישה כל כך הרבה כעס וכאב ושאף אחד לא יבין למה אני מצטערת על זה כל כך כי זו תכלס אשמתי שבכלל הקשבתי לה, ואני עושה דברים רק כדי להפסיק לחשוב כי ברגע שאני אחשוב על הבחירה המוטעת שלי אני או אתחיל לשנוא את חברה שלי למרות שזאת אשמתי או שאני אאשים את עצמי ואתחיל לפגוע בעצמי (בצורה פיזית). לפעמים אני ממש רוצה לפגוע בעצמי ומייחלת שיקרו לי דברים רעים אפילו רק כדי שאנשים אחרים בכלל יראו שכואב לי.. אני רוצה גם שאנשים ידעו כמה כואב לי או אפילו יסבלו כדי שירגישו גם את הכאב הזה, אני יודעת שזו חשיבה ילדותית ונוראית ואני אמורה להתעלות מעל הרגשות האלה ולהיות בוגרת ולחשוב בצורה רציונלית כי היא לא משפיע לי על כל החיים אבל קשה לי ואני לא יודעת איך להמשיך.. נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר וכשאני לבד לבכות את החיים! איך אני מתגברת על זה? אני יודעת שכנראה מה שה' עושה זה לטובה אבל קשה לי לחשוב ככה, וכשאני מנסה לחשוב על לקח שה' מנסה ללמד אותי אני רק חושבת שאני צריכה להפסיק לסמוך על אנשים ולהפסיק לשתף ממקומות רגישים ולא לתת לאף אחד להשפיע לי על הבחירות, אבל אני לא יודעת... מצטערת שזה יצא ככה ארוך, ותודה על המקום הזה שבו אני יכולה לשתף כשכואב לי.
עברתי בגידה מחברה שלי לשעבר. זה גמר אותי ריסק אותי השאיר אותי שבור!! עכשיו לאחר כמה חודשים, לקראת יום כיפור, היא ביקשה ממנה סליחה. קשה לי מאוד לסלוח לה על זה. אבל השאלה היא האם חובה עליי בכלל לסלוח לה על זה? הרי גם אדם שרצח לא מצופה ממך לסלוח לו גם אם הוא מבקש סליחה לקראת יום כיפור... אז האם חובה עליי לסלוח לה?